אֵי הַלָּשׁוֹן הַמְמַהֶרֶת לְהוֹרוֹת בְּאִמְרֵי שְׁפָר
בַּעֲוֹנוֹת אֵיךְ עַתָּה לוֹחֶכֶת אֶת הֶעָפָר
אהבתי את ישראל אהבת נפש.
כשאומרים ישראל מצנר, האסוציאציה הראשונה שלי לפחות עולה היא למדן עצום.
באופן נדיר ובקנה מידה.
הוא היה פשוט תלמיד חכם מהלך מהסוג שלא נתקלים בו.
בכל סוגיה ישיבתית שדיברו איתו עליה.
בנושאים המיינסטרים בוודאי, אבל גם במה שנקרא פריפריה כקדשים וזרעים ידיו רב לו.
והכול בעומק ובזיקוק נדיר.
הוא לא החצין את זה אף פעם. יכלו לדבר לידו הררי מילים וסברות ובאם חשב שלא יתרום לשיח הוא היה כדרכו שותק. רק אם היטבת להטות אוזן היית שומע איזה נהימה קלה כדרכו או איזה תנועת יד קטנה או מבט ובאם העמקת למה התכוון היית תופס את עצמך בהתפעלות.
השקיעות שלו בזמן הלימוד הייתה יוצאת דופן. היינו מתחילים כשעוד הספסלים היו די ריקים ובשגרה הסדר נמשך לתוך ארוחת הערב.
בתפילה הייתי מתבונן בו הרבה, איך הוא ממש כביכול בפלנטה אחרת כבן המתחטא ומשוחח עם אביו, גם אם היית מנער אותו הוא עדיין שם.
לומר עליו שהוא היה עניו וצנוע זה יחטא למטרה.
הוא לא ירד לעם או נהג ניהוגי ענווה,
הוא פשוט לא היה שם בכל המשחק הזה.
הביטוי שבארמית ואולי לכן מרגיש לנו קצת רחוק לא החזיק טיבותא לנפשיה יותר התאים לו.
ישראל למי שהכיר לא היה דברן גדול ורועש במיוחד אך הוא גם לא היה פרוש, דעתו הייתה מעורבת והאיר פנים לכל אחד באשר הוא בדרכו הייחודית. אולי זה לא המקום אבל אני הקטן זכיתי לשמח אותו ולהצחיק אותו כמו שאף אחד אחר לא הצליח וכך נחשפתי גם לחוש ההומור המשובח שלו, לשנינות הנדירה והמבט הכה קולע ומעמיק על החיים, בהגדרה קולעת וקצרה בכל נושא ובפן כה מקורי ייחודי משלו.
תחסר לנו מאוד ישראל אני מצטער על כל רגע שלא ניצלתי יותר במחיצתך
וכשרפי מעלה צועקים במרה זו תורה וזו שכרה עוטה כשלמה אורה אנא תהיה מליץ יושר נאמן ומסור לפני רבון כל עלינו על עם ישראל על משפחתך היקרה ועל היתומים העוללים שנשארו ללא אב שיאמר לצרותינו די ויגאלנו חיש מהר מהחשכה הגדולה בה אנו נמצאים
רְעָדָה תֶאֱחֹז כָּל שׁוֹמֵעַ שִׁמּוּעַ
וְתִזַּל כָּל עַיִן דִּמּוּעַ
וְנֶהְפַּךְ לְאֵבֶל כָּל שַׁעֲשׁוּעַ
0 תגובות