המירוץ האובססיבי ל'פרסום ראשון': מה אנחנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים? העולם הדיגיטלי המהיר שבו אנו חיים יצר תרבות של צריכת מידע מיידית, והציבור החרדי אינו יוצא דופן.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בתוך המרוץ התמידי לעדכן, לדווח וליידע, צמחה מפלצת ששמה 'פרסום ראשון'. מושג זה, שהפך לאבן דרך עבור קבוצות וואטסאפ וטלגרם, אתרי חדשות וציוצים של כתבים, טומן בחובו סכנות רבות וגבה כבר מחירים כבדים, הן בנפשות והן ברוחניות.
מפיקוח נפש לפיקוח מילים
בזמן מלחמה או פיגוע, הצימאון למידע הוא עצום. האצבעות מרפרפות על מסכי הסמארטפונים, והעיניים דרוכות לקלוט כל ידיעה חדשה. אך דווקא במצבים אלו, המרוץ אחר 'פרסום ראשון' עלול להוביל לטרגדיות של ממש.
כבר היו מקרים רבים בהם הופצו ידיעות לא נכונות על הרוגים ופצועים, בעוד שבפועל מדובר היה באנשים שנותרו בחיים, או שהמידע טרם אומת באופן רשמי. הלחץ להוציא את הידיעה שבריר שנייה לפני המתחרים גורם להפקרת אחריות. דיווחים שגויים, המועברים במהירות הבזק, יכולים לגרום לחרדות, לשברון לב ולייסורי נפש של משפחות שלמות, שמוצאות עצמן בין שמועות לאמת. התוצאה היא פקפוק במידע, פגיעה באמון, ולפעמים - חילול השם של ממש.
חצרות קודש הפכו לחדרי שידור
גם בתוך בתי גדולי ישראל, המרוץ אחר ה'פרסום ראשון' הגיע לשיאים מדאיגים. כל התכנסות, כל התייעצות, וכל מילה שנאמרת - הכל הופך מיד לפיסת מידע שרצה ברשת. לפני שהרבנים בכלל קיבלו החלטה, עוד בטרם גיבשו דעה, כבר מתפרסמות כותרות דרמטיות המציגות את הדברים כעובדה מוגמרת.
אנו שומעים על "התייעצות דרמטית בבית הרב", ומיד לאחר מכן על "החלטה היסטורית", בעוד שבפועל, הדברים היו רק בשלב הדיון. המידע הבלתי-מדויק יוצר בלבול בציבור, פוגע בסמכותם של הרבנים, ומעקר את הקדושה והצנעה האופפת את הליכי קבלת ההחלטות שלהם.
מה ה"הישג"?
השאלה המתבקשת מכל הסיפור הזה היא "מה אנחנו משיגים בזה?". האם 'פרסום ראשון' מביא לאדם עולם הבא? האם בשמים, לצד השאלות המפורסמות "נשאת ונתת באמונה?" או "קבעת עיתים לתורה?", יתווסף לפתע גם "פרסמת בפרסום ראשון?". הרי ברור לכל בר דעת שאין כל הישג רוחני במרוץ אחר התהילה השברירית הזו. נהפוך הוא, פעמים רבות מדובר בהפצת לשון הרע, בהיזק לרבים, ובגאווה מיותרת.
עלינו להתעורר, לחזור ולהעריך את חשיבות הדיוק והאמת. הציבור החרדי, שדוגל בערכים של צניעות, איפוק וזהירות, חייב לשאול את עצמו: האם המירוץ האובססיבי אחר 'פרסום ראשון' אכן משרת את מטרותינו הרוחניות, או שמא הוא רק מעכב ומזיק? עלינו לזכור כי המטרה העיקרית היא לא להיות הראשונים, אלא להיות הנכונים. להפיץ אור, ולא חושך.
• • •
הקריאה להימנע ממירוץ ה'פרסום ראשון' אינה תיאורטית כלל וכלל. השבוע, עם פרסום שמות הקדושים הי"ד בפיגוע המחריד בשכונת רמות, היינו עדים למציאות קורעת לב בה שמות של חמישה עשר אנשים פורסמו כהרוגים למשך דקות ארוכות בקבוצות הוואטסאפ ובכלל הפלטפורמות, עוד בטרם אומתו הדברים, ובעוד שלמרבה הנס, חלקם הגדול נותרו בחיים.
תוך כדי השלמת היריעה השבוע כאן במגזין, נודע על עוד סיפור של 'פרסום ראשון': וכעת לא בארץ, אלא בקנדה הרחוקה, וזאת לאחר שגבר קנדי בן 77 מצא את עצמו בלב סערה מקוונת לאחר שזוהה בטעות כרוצחו של צ’רלי קירק, כל זמן שהוא בכלל בנקאי בדימוס המתגורר בטורונטו, ומעולם לא ביקר בכלל ב'יוטה' - מקום הרצח.
מאלינסון גילה על כך כאשר בתו התקשרה אליו בבהלה וסיפרה שהתמונה שלו מופצת ברשתות החברתיות בליווי טענות שקריות שהוא היורה מיוטה.
הטענה המזויפת הופצה לראשונה מחשבון X שהתחזה לתחנת טלוויזיה מקומית בשם Fox 11 Reno. בהמשך מחק החשבון את הפוסטים. קבוצת סינקלייר, שבבעלותה התחנה החוקית בנבאדה, הבהירה כי מדובר בזיוף והחלה לפעול לסגירתו.
אך עד למחיקה, הנזק כבר נעשה: משתמשים אחרים ב-X העתיקו את ההאשמה השקרית, ייחסו אותה ל”פוקס” וקראו למאלינסון “קיצוני שמאלני” ואף “רוע טהור”. אחד הפוסטים זכה לכמעט שלושה מיליון צפיות. מאלינסון עצמו - כאמור גבר מקנדה, קיבל הודעות נאצה בפייסבוק, שבהן כינו אותו “פרא”.
המקרים הללו, המצטרפים לשלל מקרים דומים בעבר, מחדדים את המסר: גם אם חלילה מדובר במידע אמיתי, מוטב להמתין בסבלנות להודעה רשמית, ולפרסם רק לאחר שהמשפחה כבר עודכנה. זוהי לא רק חובה אתית, אלא חובה אנושית ממדרגה ראשונה.
בתקווה שלא נצטרך לפרסם עוד הודעות כאלו לעולמים, ושתמיד נבשר רק בשורות טובות, ישועות ונחמות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בטרם נלחץ על כפתור ה'שלח' בחיפוש אחר אותו 'פרסום ראשון', הבה נזכור את המשפחות, את הכאב, ואת המחיר שאף 'הישג' רגעי אינו שווה.
0 תגובות