שעת בוקר של ראש השנה, הציבור מתנועע בתפילת הלחש, "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים". איש איש ותפילתו, מפינות בית הכנסת נשמעות התייפחויות, היום הרת עולם.
בזמן התפילה אנחנו מבקשים על השנה החדשה; אם זה בפרנסה, אם זה בבריאות, אם זה על חינוך הילדים, אם זה על זיווגים, אם זה על פרי בטן. כל אחד על צרכיו הפרטיים. לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם.
אך בזמן שאנו מבקשים על צרכינו הפרטיים חובה יתרה עלינו להזכיר בתפילתנו אנשים יקרים ונשגבים שמסרו מגופם וכמעט מנפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה: פצועי המלחמה הרבים.
מנתונים שפורסמו בשבוע האחרון עולה כי בכל חודש מצטרפים כ-1,000(!!) פצועים חדשים, ברמות פציעה שונות - מהמלחמה האחרונה, ועד כה הצטרפו בשנתיים האחרונות למעלה מ-20,000 פצועים, לצערנו.
נדמיין לעצמנו מה עובר על משפחה של חייל שנפצע: ראשית מגיעה הבשורה המטלטלת כי בנם נפצע אי שם במלחמה, ההורים והמשפחה אוספים את מלוא הכוחות להתמודדות החדשה ונוסעים לבית החולים ללוות את יקירם המאושפז ומטופל בהתאם לפציעה. לעיתים יוכנס לניתוח לטיפול מהיר באיבר הפגוע. לעיתים ייצא מהטיפול בלי יד / אצבעות / קטוע מעל הברך / קטוע מתחת לברך. שלא נדע.
לאחר הטיפול (שיכול להימשך חודשים ארוכים) עובר יקירם לטיפול ארוך במחלקת השיקום. אלפי פצועים מטופלים במחלקות השיקום בתל השומר / סורוקה / הדסה / רמב"ם ועוד. לומדים לנשום מחדש, לומדים ללכת מחדש, לומדים להפעיל את הידיים מחדש וכן הלאה.
לפעמים נדמה כי בקרב הציבור שלנו לא מספיק מכירים את האנשים היקרים הללו. נכון, מזכירים שמות בתפילה, אך העולם של אלו שמתמודדים בגבורה עם מוגבלויות קשות בעקבות המלחמה - קצת זר לנו ורחוק מעולמנו.
עלינו להרגיש את הכאב, להרגיש את המלחמה היומיומית, להרגיש את המאבק להצליח בכל פעולה, ולהרגיש את המחיר שהם משלמים עבורנו.
אז ביום הדין, בזמן שאתם שופכים את ליבכם לפני מלך עליון ומבקשים על השנה החדשה, בקשו והתחננו על אלפי הפצועים במחלות השיקום שיבריאו ויחזרו לאיתנם, ושלא יצטרפו אליהם חלילה עוד פצועים בשנה הקרובה.
ובשכר זה, אבא שבשמיים יראה את דאגתכם לבניו, את צערכם מפני הסבל והייסורים שהם עוברים, וישמע את תפילותיכם ויקבל את בקשותיכם, להיכתב ולהיחתם לשנה טובה.
0 תגובות