כשקובי ועדינה הגיעו למפגש, האוויר היה טעון.
עדינה פתחה: "זה המפגש הרביעי שלנו אצלך. אני לא מוכנה להמשיך לפני שהוא יבקש סליחה על מה שקרה השבוע. אני פגועה עד עמקי נשמתי". היא אמרה וניסתה להסתיר את הדמעות.
קובי ישב מכונס בכיסא, פניו חתומות, כאילו מנסה לשדר אדישות, אבל הגוף שלו הסגיר לחץ.
עדינה המשיכה בקול רועד:
"היה לנו יום נישואין. דיברנו מראש שנצא יחד. התכוננתי, התרגשתי, חיכיתי. הוא הלך לאירוע עם חברים, אמר שיגיע בזמן. חיכיתי לו שעה מוכנה ליציאה – והוא לא הגיע".
קובי זז באי־נוחות, הביט בי במבוכה ואמר:
"אני מוכן לבקש סליחה. בואי ננצל את הזמן במפגש, נתקדם הלאה".
הבטתי בו ושאלתי:
"אתה חושב שאתה צריך לבקש סליחה על מה שקרה?".
קובי נשם עמוק, הרים את הראש וענה:
"היא אפילו לא רצתה לשמוע אותי. חזרתי מאוחר, הייתה לי בעיה בדרך, אבל היא לא הקשיבה. מאז – אנחנו לא מדברים. נהרס לנו יום הנישואין, ואני לא רוצה להפסיד גם את המפגש הזה".
עדינה הייתה נחושה: היא רצתה לשמוע ממנו את המילה הזאת, כאילו כל התהליך תלוי בה.
וקובי – כבר היה מוכן לתת לה אותה, רק כדי להרגיע את הסערה.
אבל כאן עצרתי אותם.
אתם מזלזלים במילה ‘סליחה’.
הם הרימו גבה.
והוספתי:
"ולמעשה – אתם מזלזלים בקשר שלכם".
קובי הביט בי מופתע:
"אני מוכן לבקש סליחה, למה אתה אומר שאני מזלזל בקשר?".
"למילה ‘סליחה’ כשלעצמה – אין ערך, אמרתי.
"עדינה, את יודעת את זה. ובכל זאת את מתעקשת לשמוע אותה.
"כי בשבילך זו לא רק המילה – זו הוכחה. הוכחה שהכאב שלך מוצדק, שהכעס שלך הגיוני. וברגע שתקבלי אותה – תרגישי שיש לך מקום.
"אבל תביני: אם הצלחת לסחוט מקובי את המילה ‘סליחה’, את אולי זוכה בתחושת צדק רגעית – אבל מפסידה את קובי.
"כי הוא לא באמת נוכח איתך. הוא רק נכנע לריצוי.
"וקובי – גם אתה מוותר על עצמך. אתה מוכן למחוק את החוויה שלך, את הקושי שלך, רק כדי לזכות בשקט. גם זה זלזול בקשר".
שניהם שתקו.
"כשאת, עדינה, דורשת סליחה, וכשאתה, קובי, ממהר לרצות – שניכם עסוקים בלחפש אישור. את – לאמת ולצדק שלך. ואתה – לשקט ולשלווה שלך. אבל אף אחד מכם לא באמת עסוק בשני.
"קשר אמיץ לא בנוי על בריחה או על השתקה, אלא על מוכנות לגעת באמת, גם כשהיא קשה.
"מוכנות לשאת את חוסר הנוחות, כדי לשמוע את מה שעבר על בן הזוג.
"קרבה לא נמדדת רק ברגעים השמחים, אלא ביכולת להישאר שם גם כשהלב מבולבל או כואב . להרגיש את הכאב של הצד השני גם אם הוא לא נעים לי כרגע או שאני לא מסכים איתו.
"ביום הנישואין הזה שניכם חוויתם חוויה קשה. את, עדינה – חווית אכזבה, כאב, חוסר הערכה. אתה, קובי – חווית לחץ, תחושת חוסר צדק, שלא שמעו אותך.
"רק כששניכם תהיו מסוגלים להניח לרגע את הכעס ואת הרצון לסיים את המריבה, ולהקשיב באמת – תוכלו לגלות מה התרחש בלב של השני.
"כשתדברו כך, תצליחו לגלות את הקשר מחדש. קשר שבו שניכם רואים זה את זו, ושניכם עטופים בחוויה משותפת, לא רק עסוקים בהוכחות מי צודק.
"ואולי אז – תוכל לבוא גם הסליחה. אבל זו תהיה סליחה אחרת לגמרי:
"סליחה שנובעת מקרבה, מאמון, מהכרה הדדית וכמובן מאחריות לטעויות שכולנו יכולים לעשות.
"סליחה שלא רק אומרת ‘את צודקת’ או ‘אני טועה’, אלא ‘אנחנו יחד גם כשקשה’.
"זו סליחה שיש בה עוצמה – כי היא באה ממקום בטוח ואוהב, שמסוגל להכיר גם בחסרונות ובפגיעות שלנו, ובכל זאת לבחור להישאר ביחד".
המפגש הסתיים. הם קמו ויצאו בשקט.
אבל בלב – נפתח אצלם פתח.
פתח לאפשרות להיות קרובים באמת, לא מתוך דרישה או ריצוי, אלא מתוך רצון לגלות זה את זו מחדש.
הרב יצחק עזרא יועץ נישואין M.F.C ומדריך חתנים
0 תגובות