חג הסוכות הוא החג הארוך ביותר בחגי ישראל, עם מצוות מעשיות רבות כמו הסוכה וארבעת המינים. הטעמים וההסברים רבים ומגוונים, מתורת הפשט (זכר לענני הכבוד) ועד לתורת הסוד והחסידות.
השנה, אבקש להאיר בעוד זווית שהתחדשה לי:
"הסוכה כתרגיל בשיקוף פנימי".
בסוכות, אנו יוצאים מהבתים למבנה ארעי, כמעט שקוף, שהכוכבים נראים דרך הסכך שלו. במבט שטחי, זו הוראה טכנית. אך במבט עמוק, זוהי קריאה רוחנית ונפשית: הסוכה היא המעבדה לחיים. היא מביאה אותנו להכיר כי אושר אינו תלוי בחוזק הבטון, אלא בחוסן הפנימי שלנו.
לפני כמאתיים וחמישים שנה, הניח ה "בעל שם טוב" מייסד החסידות, יסוד מהפכני: "תורת המראות". אנו מאמינים שאין בעולם "צירוף מקרים". הוא לימד כי כל אירוע, כל אדם וכל מפגש שאנו חווים – כל המציאות כולה – היא
מראה אישית המוצבת מולנו.
הבריאה אינה אילמת. היא משוחחת איתנו תמיד. היא מהווה ראי מדויק שהבורא מציב בפנינו, ומבקש שנתבונן. ומה שאנו רואים בחוץ, הוא שיקוף של התיקון שאנו צריכים לעשות בתוכנו.
חג הסוכות, המוציא אותנו אל תחת כיפת השמיים, הוא התרגיל המעשי. הוא כאומר:
צא מתוך עיוורון ה'קבע' והתחל לראות.
•
אשתף בסיפור אישי, שהפך עבורי לשיעור מאלף.
בסביבות אמצע חודש אב- אוגוסט , הגעתי לבית כנסת ברעננה (בהכוונת האפליקציה "בתי כנסת" ) כדי להתפלל מנחה, לפני מסירת שיעור לזכר ידידי, הבלתי נשכח, תדי ודמני ז"ל. השעה הייתה סמוך לשקיעה, החום היה כבד, ואחרי המתנה ממושכת – הקהל נאלץ להתפלל בחוץ, מכיוון שבית הכנסת היה סגור.
בתוכי התקוממתי. חשתי שאני מחפש אשמים בנסיבות – הדרך, החום, התסכול. התרעמתי על הגבאי ש"לא דואג לקהל" ולתפילה בנוחות. אפילו צילמתי את המקום כדי "להתלונן" – חיפשתי אשמים במציאות החיצונית.
כחודש לאחר מכן, ערב שבת פרשת "נצבים", הוזמנתי למסירת שיעור "בבית המדרש יום השישי ע"ש דניאלי זוננפלד ז"ל" בקהילת "לכו נרננה" ברעננה. הנושא שבחרתי לעסוק בו היה: "הבריאה מדברת אלינו – תורת המראות".
רק כשהוויז ניווט אותי למקום, הבנתי: זהו אותו בית הכנסת.
הרגע הרגיש כמו סטירת לחי רוחנית. הנה אני עומד לדבר בבית המדרש, שכל כולו פרויקט הנצחה נשגב שיוזם אביה, הנגיד ר'מוטי זוננפלד הי"ו, לעילוי נשמת בתו. סיפור ההנצחה הזה, שראוי לכמה טורים בפני עצמו, עוסק כולו בהפיכת שבר ליצירה, ובהפיכת המציאות לכלי שרת של הטוב והמטיב.
ואני, אני עמדתי לדבר על שיקוף, בעוד שאת הראי שהוצב מולי לפני חודש – פספסתי. נזכרתי בכעס שחשתי, ועל כך שהאשמתי את "המציאות" במקום לשאול: "מה המסר שהכעס הזה חשף עליי?".
לא אשתף במסר המדויק שקיבלתי – זהו שיעור אישי מדי מכדי לחשוף בטור. אבל אני יכול לומר: באותו רגע, הרגשתי בושה ולא יכולתי לעלות ולדבר. הקונפליקט הזה היכה בי בחוזקה.
רק אחרי שישבתי בצד והפנמתי את השיעור והמסר שנשלח לי דרך אותה סיטואציה, הרגשתי שאני יכול לעמוד ולדבר על הנושא. אחרי, שדיברתי אותו לעצמי!
•
חג הסוכות הוא תרגיל בנכונות לראות את המסרים הפנימיים. הוא קורא לנו: צאו מהנוחות של בית הקבע שבו אתם למעשה עיוורים מלראות.
שבו תחת הסכך. הרגישו את חוסר היציבות של הקירות. ואז – הקשיבו. הקשיבו לילד שמפריע, לשכן שמכעיס, למזג האוויר המשתנה, או לתור שלא זז...
כל אלה אינם הפרעות, אלא מראות מדויקות שבורא עולם שולח לנו כחומר למחשבה ולהפנמה.
המסר חד:
העולם אינו נגדנו – הוא בשבילנו.
הכל נשלח אלינו כדי שנוכל לראות את הפינה שאנו צריכים לדייק בתוך עצמנו.
מי ייתן ובחג הזה נצא כולנו מ"בתי הקבע" – לא רק מהדירות, אלא מהדעות הקדומות, מהכעסים ומהתגובות האימפולסיביות – ונזכה לראות את העולם דרך עדשת השיקוף, באהבה ובשמחה.
שבת שלום וחג שמח!
0 תגובות