שלום, אני עדינה (45) נשואה ליצחק (47) יש לנו 4 בנים ו-4 בנות.
הסיפור שלי הוא על בתי האהובה אביגיל (26)
כבר בגיל 15 שמנו לב שהלבוש שלה החל להשתנות, והיה ניתן לראות שהיא מנסה להראות את עצמה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני עצמי רציתי מאוד ללכת עם פאה אחר הנישואין, ואיציק היה מוכן להוריד על זה, והבנות שלי יודעות את זה. וכאחת שוויתרה, זה כאב לי מאוד, למה זה לא דוגמא עבור אביגיל?
יותר מכך, בכל מפגש עם מישהי שהולכת עם פאה, הייתי מדברת על כך עימה: כמה זה שקר, כמה זה קומבינה אחת גדולה, כמה זה משנה את הזהות, ועוד כל מיני רעיונות שהייתי קוראת פה ושם. כשהייתי רואה מישהי עם פאה, מיד הייתי רואה בה חסרון, אחת שמתפשרת, אחת שיש לה איזה נגע.
בינתיים אצל אביגיל בסמינר היו טענות עליה, על לבוש לא הולם ועל התחכמות בענייני צניעות. אני לא הייתי נותנת לה ללכת לקנות בגדים לבד, רק איתי. זה היה מעצבן אותה, ומוציא אותה מדעתה. אבל לא יכולתי לתת לה את זה, כי היא באמת לא הבינה מה אני רוצה ממנה בכלל.
הייתה לה חברה אחת שהייתה תמיד יוצאת איתה, ותמיד ניסיתי להרחיק אותה ממנה, בטענה שהיא מקלקלת אותה. הכל בצורה יפה בלי צעקות, אבל זה לא היה משנה כל כך, כל הדברים הללו לא עזרו, אלא גרמו לה יותר להימשך לשם.
תמיד הייתי מזכירה לה על איך מגדירים אותה כשהיא בחוץ. "בחוץ את מגדירה את עצמך, ויזכרו את זה מצוין כשתגיעי לשידוכים", אמרתי לה, אבל שום דבר לא השפיע עליה.
• • •
יש לי חברה טובה, קוראים לה שושי. שפכתי את ליבי בשיחה עימה, על מצבה של אביגיל. שושי הביטה בי בחיוך, ואמרה לי: "את האמת אגיד, את מצחיקה אותי". נבהלתי לרגע מהמילים שלה, והיא המשיכה: "קודם כל, את מראה לה שהצניעות לא מעניינת אותך באמת, אלא רק בשביל שידוכים".
שושי המשיכה: "לפני שאני ממשיכה, הייתי רוצה שתעני לי בכנות: את רוצה שאני אהיה הכי פתוחה איתך?". היא שאלה ואני עניתי בחיוב. "תראי, אני מכירה אותך כבר כמה שנים טובות, ואני לא מצליחה להבין, למה את כאישה נשואה מרשה לעצמך ולבת שלך את לא מרשה?".
היא כיוונה לכך שאני אחת שמתלבשת, ומרשה לעצמי יותר. אבל הייתי בעמדת התגוננות, ואמרתי לה: "רגע, את יודעת הרי שאני רציתי מהחתונה ללכת עם פאה ובדיוק על זה אני נלחמת, ועל זה אני לא מוותרת ויהי מה. אז מה את רוצה ממני בכלל, את יודעת על מה אני נלחמת?".
אבל שושי התלהבה מאוד מהטענה שלי ואמרה: "עדינה, היא הנותנת: אצלכם בבית הפאה היא 'יהרג ועל יעבור', בעלך לא הסכים לך ועל זה הוא התנה את הנישואין שלכם. ובדיוק כאן הבעיה, את מחזיקה תמיד בנושא של הפאה, מדברת על זה עם כל אחת שהולכת עם פאה, כמה זה חמור וכמה זה שקרי, אבל מפצה את עצמך בחצאית קצרה, ובבגדים לא על פי הכללים. אז מה את בעצם אומרת: זהו, אני לא לובשת פאה, ועליי לא ניתן לדבר? כאילו: אני מסודרת?".
עדיין לא יכולתי לשמוע את האמת הזו, זה כאב לי. אז המשכתי להגן על עצמי ואמרתי: "את יודעת מה זה פאה בשבילי? אמא שלי וכל האחיות שלי עם פאה, ורק אני לא!", אבל שושי לא ויתרה ואמרה: "את יודעת מה זה הלבוש של אביגיל בשבילה? למה את מצפה ממנה להיות כמותך, בזמן שהיא קולטת את הבלבול הזה שאת משדרת לה?".
"על איזה בלבול את מדברת", הרמתי את הקול, אבל שושי הרימה אותו יותר, "אני מדברת על הסתירה הזו שאת חיה בה, הסיפור של הפאה שלך הוא לא צניעות, הוא אילוץ. רצית להרוויח את יצחק שלך, את לא שלמה עם זה. עד עכשיו את רוצה לשמר את מערכת היחסים שלך איתו, את לא נותנת לזה להיסדק, ובצדק. אבל אין לך אידאולוגיה של צניעות, את מפצה את עצמך בלבוש לא ראוי, והכל תחת הכותרת של 'אישה צנועה במקום אחד: הפאה. אבל פחות צנועה במקום אחר: בגדים".
היא כל כך צדקה, האמת צפה כמו שמן זית על מים.
למרות זאת, היה קשה לי לקבל אותה, כי זה גרם לי להרגיש אחת שעבדה על עצמה כל כך הרבה שנים. מצד אחד מדברת עם נשים על הפאה שלהם, מצד שני מתלבשת לא כמו שצריך באמת. אם פאה זו בעיה הלכתית ובגלל זה אני לא הולכת איתה, הרי הלבוש שלי גם לא לפי ההלכה. אם זה עניין מגזרי אליו אני משתייכת וזה בגלל יצחק, אז למה הלבוש שלי כן בסדר במגזר הזה?! או שלא. בקיצור: יצאתי מבולבלת לחלוטין, הרגשתי בשקר גדול בדיוק כמו שאני נוהגת לדבר על הפאה כמה היא שקר.
ישבתי עם עצמי לשיחה, כן, ממש כך. שאלתי את עצמי שאלות ועניתי תשובות בשיא הכנות. הרגשתי פתאום קרבה גדולה לה', כי השיח שניהלתי עם עצמי, היה כל כך אמיתי, לדעת מה באמת אני מספרת לעצמי, והאם הקב"ה באמת מרוצה מפיצול האישיות שלי. אני רכלנית לא קטנה, לא שומרת על הפה שלי ונכשלת בלשון הרע כמה פעמים ביום, אז למה אני יודעת לדבר על כולם, ורק על עצמי לא?
הבנתי שאני לימדתי את אביגיל שאני לא צנועה באמת, אלא כביכול אוחזת באיזו הקרבה אחת של צניעות, ומפצה את עצמי בלבוש שלי הבעייתי, ומטפחת אותו בזכות הפאה שאני לא לובשת. והגדלתי לעשות טעות, דיברתי עם אביגיל על שידוכים, הראתי לה כמה הכל חיצוני ולא פנימי. הבנתי בדיוק כמה לי יש חסרונות וכמה אני צריכה שיפור בהמון דברים, פתאום שאלתי את עצמי: "מי אני בכלל שאוכל להטיף מוסר לנשים על פאה, מי אני שאוכל לומר לאביגיל איך מתלבשים?".
ואז החלטתי להשתנות, אבל קוראים יקרים, להשתנות באמת ובתמים, אחת ולתמיד:
א. אני לא מדברת מילה וחצי מילה עם אביגיל על צניעות, אני יותר משדרת מאשר מדברת. לשדר זה משהו שאני לא עובדת בכדי לעשות אותו, ואני לא צריכה להסתכל בכל פעם אם משתנה משהו, כי הוא קורה לבד. עדיין הייתי מתלבשת מיוחד, אבל לפי הכללים. עשיתי את זה לא בשביל אביגיל אלא עבור עצמי, פשוט להודות בטעות שלי, להשתפר, ולהיות באמת אחת שאכפת לה מצניעות ולא אחת שאכפת לה להיאחז במשהו מסוים ולעשות מה בא לה בחיים.
ב. אני לא מחזיקה אותה בצניעות, לא הולכת איתה לקנות בגדים יותר, ולא מבטיחה לה הטבות עבור כך, אני פשוט נותנת לה להכיר את זה מבפנים, והשיעור הגדול הוא אני, ההתנהגות שלי, התפילות שלי, הקרבה האמיתית שלי לה' כאמא, הדמות שהיא צריכה לראות בבית.
אני זוכרת את הבוקר הזה, בו ישבתי לבד, ודיברתי עם ה' כמו ילדה קטנה שמתרגשת ממכתביות. אמרתי לו: "אנא ה' הגדול והטוב, קח את דרכי החדשה לכבודך, לא בשביל יצחק, לא בשביל אביגיל, נטו לכבודך. אני לא מבקשת שום דבר עבור זה, רק מבקשת שתיתן לי רוח חדשה באמת, לאהוב אותך ולעשות כרצונך".
סיימתי את המילים הללו, ופרצתי בבכי, אבל לא של עצבות, אלא של שמחה אמיתית על הדרך החדשה שלי. זהו, אני עכשיו לא עובדת על עצמי יותר, אני באמת רוצה להיות הכי קרובה לאמת.
מאז כשראיתי אישה עם פאה, לא הייתי בכלל מדברת איתה על כך, זה לא עניין שלי, זה עניין שלה. פשוט ראיתי אותה ממש כמוני, מתמודדת עם הניסיון הגדול שיש לי (ושלא נדבר בלי שאר הבעיות הרוחניות שלי) אני עם הבגדים שלי, היא עם הפאה שלה.
אביגיל שמה לב למתרחש אצלי: שנה אחת עברה, מילה לא דיברתי איתה על צניעות.
בטח אתם מצפים לשמוע שהיא חזרה ללכת עם חצאיות פליסה, אז זהו, ממש לא. אביגיל נשארה אותו הדבר אבל הדרדור שלה בלבוש נעצר. היא כבר נשואה ברוך ה' ואמא לילדים ואמרה לי פעם מאז: את אישה אחרת לגמרי.
אבל קרה משהו חשוב יותר...
אני זכיתי להיות קרובה לה', בזכות אביגיל שלי, וזהו. הראתי לקב"ה שקודם כל אכפת לי מהרוחניות של עצמי, ואני לא דוחפת את האף שלי לחייהן של נשים אחרות, שמי יודע מה הן מתמודדות, ומה מצבם. קיבלתי רוח חדשה ולב נכון.
מאז שבאמת היה אכפת לי מצניעות והפסקתי להיות הסוכנת של 'נגע הפאה', הצורך להעיר ירד מאוד, כי בשנים הללו שהייתי מעירה לנשים ומדברת עימן על הנושא, אני עצמי לא הייתי שלמה באמת שאני בלי פאה, או כמו שאמרה שושי חברתי החכמה: "הסיפור של הפאה שלך הוא לא צניעות, הוא אילוץ".
הבנתי שהייתי במקום של כאב: למה היא נהנית עם פאה ואני לא. אבל שהתקרבתי לה' באמת, והפכתי להיות באמת אכפתית לאמת ולא בשביל יצחק ואביגיל, הבנתי שאני לא צריכה להיות שותפה למה שקורה אצל אחרות, כי זה עניין שלהן עם הקב"ה כמו שזה העניין שלי איתו.
• • •
השבת נקרא על רבקה אמנו, עליה העידה התורה בפרשה הקודמת: "וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל" (בראשית פרק כד פסוק טז)
רש"י הק' מסביר: ואיש לא ידעה לפי שבנות הגויים משמרות עצמן ממקום אחד, ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל (ראה ב"ר ס ה).
נו באמת... זה השבח שהתורה אומרת על רבקה? זו הרמה עליה מדברים?
אלא השבח הגדול של רבקה הוא, הפנימיות שלה. היא הבינה שלהיות צנועה זו בחירה אידיאולוגית, הבחירה הזו שלה לא משרתת אף אחד, אלא רק אותה. לא היה אכפת לה מה יגידו עליה, והאם לבן שלה ילך בשידוכים בגללה, כי קודם כל אכפת לה מהאמת של עצמה. זוהי אמת פנימית טהורה.
מה שמעניין, שרבקה הלכה עם אותו קו גם בפרשה שלנו.
"ויתרוצצו הבנים בקרבה", כשהרגישה שיש לה בן אחד שרוצה לצאת גם בפתח בית מדרש וגם בפתח בתי עבודה זרה, היא נבהלה. זה לא הסתדר לה שמישהו יכול לחגוג על שתי הדברים יחד. כשאמרו לה שיש לה שניים, היא נרגעה, גם אם ידעה שיש לה בן אחד רשע, שבטוח יעשה בושות. זה המסר של רבקה, אם צנועה אז עד הסוף, אם צדיק או רשע, אז עד הסוף. כי רק אז הרשע יוכל לשנות את דרכו, ולא תהיה לו מצווה אחת שהוא נתפס או נאחד בה, שתטפח את העבירות שלו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
השינוי האמיתי מתחיל כשאת מבינה שאת עושה את זה עבור עצמך, לא עבור ה'תדמית'. הפנימיות שלך היא הדוגמה הכי חזקה לבנותייך. כשאת שלמה ואמיתית מול ה', אין צורך ב'שוטרי צניעות' חיצוניים – כי ה'שידור' שלך חזק יותר מכל דיבור.
0 תגובות