הנביא בספר מלכים מתאר את היום הנורא בו התחיל המצור על ירושלים. בשנה התשיעית למלוכת צדקיהו, למרות הכאב הטרי על העונש הכבד בהגליית רוב ירושלים עקב מרידת יהויכין, מחליט צדקיהו שהיה מלך מטעמו של נבוכדנצר למרוד במלכות בבל.
נבוכדנצר שב ועולה על ירושלים ומטיל עליה מצור כדי לכבוש אותה. המצור נמשך לפי רוב הדעות בחז"ל שנתיים וחצי, ובסיומו חומות העיר מובקעות בי"ז בתמוז.
בהסתכלות שטחית נדמה שצום זה לא מסמן טרגדיה מוחשית כלשהיא. הרי שנתיים וחצי אנשי ירושלים התנהגו כרגיל למעט כניסה ויציאה, כך שאפשר להניח שביום עשרה בטבת עצמו ודאי לא הורגשה שום אווירת נכאים או חוסר בין חומות ירושלים.
כך שכאשר אנו פוגשים את דברי רבי דוד אבודרהם שצום עשרה בטבת חמור עד מאוד ואף אם היה נופל בשבת הוא היה דוחה את השבת – התמיהה היא עצומה! אנחנו עדיין זוכרים כשבשנה שעברה הצום חל ביום שישי ונכנסנו לשבת פרשת ויחי מתוך צום!
אם כך ברור כשמש שיש יסוד בעשרה בטבת שרוצים חז"ל ללמד אותנו בצום זה.
צום עשרה בטבת נקבע על שהאדם לא שם לב ומעמיק במה שמסמנים לו משמים.
הדבר משול לאותו אדם שרכש רכב והתעלם בהפגנתיות מאותה נורה מהבהבת שנדלקה לו תוך כדי נסיעה. בחלק מהגרסאות אף הלך למוסך וביקש שיעקרו אותה ממקומה על מנת שלא תסנוור. מה רבה הופתע הנהג כשהמנוע עלה באש מחוסר שמן בהעדר תחזוקה שוטפת.
כאשר שמים מצור על ירושלים איך אפשר להמשיך להתנהל כרגיל? מדוע לא נעשה חשבון נפש מעמיק לסיבתו של המצור? על התעלמות זו ראוי לקבוע צום, והחומרה שלו באה לסמל את הרלוונטיות שלו גם בדור שלנו.
האם אנחנו טובים מהם? האם ההתנהגות שלנו היא אחרת?
עד מתי נעלים עין ממצבם של לומדי התורה בארץ ישראל. אל לנו לתלות עיננו בוועדה כזו או אחרת שתשנה את המצב, ולנבור בנבכי הפוליטיקה כדי למצוא אשמים או הסברים.
עלינו לשאת עין למי שאמר והיה העולם ולבקש ממנו גלה כבוד מלכותך מהרה ושלח לנו משיח צדקנו בקרוב על מנת שנזכה לדברי הנביא זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צבקות צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" בקרוב אמן!
0 תגובות