לא פעם, אחרי דרשה ב'קהילת הפארק', ב'בית הכנסת הגדול' או בעקבות קריאת הטור הזה, פונים אלי אנשים בשאלה: "כבוד הרב, איך זה שכל הסיפורים האלו קרו דווקא לך? איך אתה מוצא את אותן חוויות קטנות שהופכות לשיעור גדול? "
התשובה טמונה במשפט של הסופר פול אוסטר "סיפורים קורים למי שמספרים אותם" זהו משפט עם עומק, הוא מלמד שהחיים מלאים באירועים משמעותיים עבור מי שבוחר להתבונן בהם ולתת להם מילים. הסיפור הוא לא רק דיווח על העבר, הוא הכלי שמעצב את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם.
ביום שישי האחרון השתתפתי בחנוכת האודיטוריום במוזיאון 'החאן' בחדרה. מצאתי את עצמי מסתובב בין האנשים, 'חופר' בזיכרונותיהם של ותיקי העיר, צאצאי המייסדים.
כשקראתי את שמות נשות החינוך שהונצחו במקום – חרצית, תימור, דרורה ועציון – לא ראיתי רק שמות, אלא סיפורי חיים. תינוקת שנקראה לפני יותר ממאה שנה " (!!!)חרצית" שם פרח ארץ-ישראלי נפוץ ועמיד כל כך , "תימור" שם המחזיר אותנו לעיטורי כפות התמרים שגולפו באבני בית המקדש שבנה שלמה המלך , "דרורה" שם שמתחבר לשבועות אלו, בהם אנו קוראים על הגאולה, על הדרור והשחרור מעבדות...
אלו לא רק שמות – אלו סיפורים. בלעדי הזיכרונות הללו, בלי הסיפור האנושי, האבנים היפות במוזיאון יישארו דוממות וחסרות משמעות.
•
התובנה הזו מתחברת לפרשת 'וארא'. אנו קוראים על עשר המכות – אירועים על-טבעיים שהרעידו את מצרים . מדוע היה צורך בתהליך הארוך הזה? למה הקב"ה , הכל-יכול, לא הוציא את בני ישראל ממצרים ברגע אחד, בלי 'הפקת' עשר המכות?
והתשובה בשני רבדים. הראשון, כלפי העולם "...לְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" והשני, כלפי פנים "...לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה".
הקב"ה יצר את המופתים , כדי שיהיה לנו סיפור לצקת לתוכו תוכן וזהות. ראיתי מי שהרחיב את דבריו של פול אוסטר וכתב "סיפורים קורים לעמים שמספרים סיפורים" הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כעם בונה את התודעה, המשקפיים שדרכם אנו רואים את המציאות.
"יציאת מצרים" - סיפור הלידה של עמנו – אינה רק אירוע היסטורי רחוק, היא ה'אביב של העולם כולו'. כשרואים היום את המהומות באיראן ואת תגובת האומות מול משטרי רשע ודיכוי, אנו מקבלים תזכורת לכך שבלי כוחה של ההשגחה העליונה – אותה יד שהוציאה אותנו לחירות – היינו עלולים להישאר מתבוללים ונטמעים במצרים עד היום הזה.
התודעה הזו, שנטועה בנו בזכות סיפור יציאת מצרים שעובר מאב לבן כבר אלפי שנים, מעניקה לנו את הכוח להאמין ולהחזיק מעמד, לאורך שנים ארוכות של גלות וציפייה.
•
הסיפור חזק יותר מהאירוע עצמו. האירוע הוא רגעי וחולף, מפעים ככל שיהיה, אך הסיפור – הוא הנצח.
האופן שבו אנו בוחרים לספר לעצמנו את מה שעובר עלינו – הכישלונות, ההצלחות והאתגרים – הוא שקובע את עתידנו. מה שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל סביבתנו משפיע ישירות על חיינו, אם נשכיל לספר את קורות חיינו מתוך אמונה, ערכים ושליחות, המציאות שלנו תשתנה בהתאם.
ראיתי פעם נוסחה פשוטה אך גורלית: סיפור = תודעה = מציאות.
שנזכה לראות את הניסים הקטנים השזורים בחיינו מדי יום, ונדע לספר אותם לעצמנו ולאחרים מתוך אמונה ותקווה. כי בסופו של דבר – הסיפור שאנו מספרים היום, הוא החיים שנחיה מחר.
0 תגובות