"מה עוד יכולתי לעשות? איך יכולתי להתחיל בתפילת כל נדרי כשתינוק יהודי בוכה?" – כך, לפי המסורת הרווחת, השיב רבי ישראל סלנטר לקהל שחיפש אותו בליל יום הכיפורים. הסיפור הזה, שהפך לאחד המפורסמים ביותר על רבי ישראל סלנטר, מסופר בדרמה רבה: הרב נעלם, הקהל ממתין, משלחת חיפוש יוצאת, ולבסוף מוצאים אותו מנדנד עריסת תינוק בבית עני, מקומט ומכוסה נוצות.
אלא שבדיקה מעמיקה של המקורות ההיסטוריים מעלה תמונה שונה בתכלית. לא רק שהסיפור הדרמטי מסתבר כאגדה מאוחרת, אלא שהמסר המופק ממנו על ידי פרשנים מודרניים – "רגש מנצח הלכה", "חמלה עדיפה על טקס" – הוא בדיוק ההיפך ממה שרבי ישראל בא ללמד.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
היום, כ"ה בשבט, לפני 143 שנים נפטר מייסד תנועת המוסר העולמית, מרנא הגר"י ליפקין מסַלַנְט. הבה נצלול לאחת האגדות המפורסמות ביותר המסופרות אודותיו, מתוך סיכומיו של ידידי הרה"ג מרדכי יעקובוביץ השוקד בימים אלה על ספר חדש אודותיו.
אגדה נודדת
עוד בשנת תרפ"ח (1928) העיר מרדכי ליפסון בספרו "די וועלט דערציילט" כי סיפור זהה מסופר על צדיקים חסידיים אחרים: רבי משה לייב מסאסוב, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ועוד. מדובר, ככל הנראה, באגדה נודדת שהתחברה בשלב מסוים לדמותו של רבי ישראל. גם הפרטים הדרמטיים – משלחת החיפוש, הנוצות בזקן, השעות הארוכות – מעידים על עיבוד ספרותי ולא על תיעוד היסטורי.
מעניין במיוחד שעוד בחייו של רבי ישראל, בשנת תר"מ (1880) כשלש שנים לפני פטירתו, פורסם הסיפור בכתב העת המשכילי "השחר" על ידי ישראל ברנשטיין. אולם ברנשטיין מבהיר מייד: "אם הספור הזה הוא מעשה שהיה או חלקו בין האגדות... אחת היא לנו". הוא טען שעצם העובדה שאגדה כזו נקשרה ל_רבי ישראל_ מעידה על אופיו – "כי אין האגדה מכחשת את החי". אך זו בדיוק הבעיה: אגדה יכולה לספר יותר על מה שדור מאוחר רצה לראות בצדיק מאשר על הצדיק עצמו.
הניכוס הפרוגרסיבי
בשנים האחרונות הסיפור זכה לפרשנויות מרחיקות לכת. במאמר שפורסם ב-2017 בכתב העת היהודי-אמריקני "Jewish Currents", הציע ג'ונה בויארין ללמוד מ_רבי ישראל_ ש"גברים צריכים להישאר בבית לטפל בילדים ולאפשר לנשים ולקהילות קוויר להוביל תפילות". גם בחוגים דתיים ליברליים נעשה שימוש נרחב בסיפור כדי להוכיח ש"רוח ההלכה" חשובה מ"אות ההלכה", וש"חמלה אנושית" גוברת על "קפדנות פורמלית".
הבעיה היא שהסיפור, בגרסתו הדרמטית, פשוט לא מתיישב עם מה שידוע לנו על רבי ישראל סלנטר. מייסד תנועת המוסר לא היה "צדיק תמים" הנסחף אחרי רגש, אלא הוגה שיטתי שביסס שיטה שלמה של עבודת המידות המבוססת על חשיבה מדוקדקת ושקלול דעת. הוא לא היה מסכן את הסדר הציבורי ולא היה גורם לקהל שלם להמתין שעות ארוכות מתוך דחף רגשי בלתי מבוקר.
הגרסה האותנטית
והנה, כאן נכנס לתמונה מקור שנשכח כמעט לחלוטין: הביוגרפיה הגרמנית הראשונה על רבי ישראל, שכתב אמיל בנימין (ירחמיאל בנימין) ופורסמה בברלין בשנת תרנ"ט (1899), רק 16 שנה לאחר פטירתו. בנימין לא היה איש חסידי או אגדן, אלא מורה דת משכיל שקיבל חינוך ניאו-אורתודוכסי אצל תלמידי הרב הירש. והמרכזי: הוא שימש כעוזרו האישי של רבי ישראל בממל במשך שנים רבות, וראה אותו מקרוב.
והנה מה שכותב בנימין (בתרגום מגרמנית):
"כפי שבענייני אמונה, כך גם בקיום המצוות הדתיות הוא רצה שייושמו שיקול דעת ופיכחון, שבאמצעותם נשללת כל אדיקות חד-צדדית ובלתי מובנת. בכך הוא עצמו נתן את הדוגמה הטובה ביותר. פעם הוא התגורר עם אנשים שהיה להם ילד קטן. יום הכיפורים הקדוש התקרב ואיתו ערב החג. בערב זה הכל מיהרו לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי', והנה, גם האם מיהרה לשם והשאירה את ילדה הישן לבדו בעריסה. בקושי עזבה האם את הבית, והילד התעורר והחל לבכות. ואז הוא דאג לילד הנטוש וטיפל בו עד שה'אדוקה' חזרה הביתה. בכלל, רבי ליפקין נתן משקל רב לעיקרון התלמודי: 'חמירא סכנתא מאיסורא' – סכנת חיים חמורה יותר מאיסור!".
שימו לב להבדלים המהותיים:
ראשית, רבי ישראל דר אצל המשפחה הזו – לא נתקל בהם במקרה ברחוב.
שנית, מסתבר שמדובר במשק בית פעיל עם אנשי צוות מרובים, האמא יתכן ולא שמה לב שהתינוק ישאר לבד, וגם כנראה יצאה רק לתפילת כל נדרי, סך הכל תפילה קצרה.
שלישית, אין כאן שום דרמה: לא משלחת חיפוש, לא נוצות, לא קהל ממתין.
רביעית, והמרכזי: בנימין ממסגר את המעשה כהמחשה ל"שיקול דעת ופיכחון" נגד "אדיקות חד-צדדית", ומקשר אותו במפורש לעיקרון ההלכתי "חמירא סכנתא מאיסורא".
לא רגש אלא הלכה
המסר האמיתי של המעשה הוא בדיוק ההיפך ממה שהפרשנות המודרנית טוענת. רבי ישראל לא "ויתר על ההלכה" לטובת רגש אנושי. להיפך: הוא יישם את ההלכה במלוא עוצמתה. תינוק רך שהושאר לבדו מהווה ספק סכנה, ובמצב של ספק פיקוח נפש מצווה להפר כמעט כל דבר, כולל תפילה בציבור. זו לא החלטה רגשית אלא החלטה הלכתית מדוקדקת.
וכמו שהרב שלמה וולבה זצ"ל בספרו "עלי שור" (חלק א', עמ' 270) מעיר בעקבות הסיפור:
"אין ספק כי רבן של ישראל נ"ע הורה בזה הלכה למעשה, כי כל אדם חייב לעבוד עבודתו במקום שההשגחה העליונה העמידה אותו, ולכן עבודתה של האם ההיא היתה – לשמור על בנה. וכאשר האם עזבה את מקומה כדי להתפלל 'כל נדרי' בביכנ"ס – אין זאת אלא מצוה הבאה בעבירה. ולא עוד אלא היא מבטלת קדושת החיים ועבודת ה' המוטלת עליה, לחשוב כי 'עבודת ה'' מצויה דוקא בביכנ"ס, ונהפוך הוא, מקומה בעבודת ה' הוא דוקא על יד בנה הזקוק לה ולשמירתה!".
הרב וולבה מבהיר: טעותה של האם לא הייתה בכך שהייתה קפדנית מדי בקיום מצוות, אלא שלא הבינה מהי מצוותה באותה שעה. עבודת ה' האמיתית שלה הייתה דווקא ליד התינוק, לא בבית הכנסת. רבי ישראל לא "ויתר" על תפילה לטובת חמלה – הוא הדגים מהי "העבודה" האמיתית של אותו רגע על פי ההלכה.
שיעור למציאות שלנו
יש כאן שיעור חשוב לדורנו. אנחנו נוטים לחשוב בקטגוריות של "קדוש מול חול", "טקס מול חמלה", "הלכה מול רגש". אבל זו דיכוטומיה מלאכותית. ההלכה, כשמבינים אותה כהלכה, כוללת בתוכה את כל המציאות האנושית. היא לא מערכת פורמלית קפואה אלא חוכמת חיים דינמית המחייבת תמיד להבין: מהו רצון ה' כאן ועכשיו, במצב הספציפי הזה?
רבי ישראל סלנטר זכה לעיוות כפול: מצד אחד, יש הרואים בו מהפכן המתקומם נגד ה"יהדות הפורמלית" של ליטא; מצד שני, יש הרואים בו את הנציג האולטימטיבי של אותה "יהדות קרה" לכאורה. שתי הגישות טועות. רבי ישראל לימד דרך שלישית: יהדות שבה ההלכה והמידות, השכל והרגש, העיקרון והמציאות – כולם חלק מאותה מערכת אחת, מורכבת ועמוקה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כשאנחנו לומדים סיפורים על גדולי ישראל, יש לשאול לא רק "מה קרה?" אלא "מה הם באמת רצו ללמד?". ולפעמים, הדרך הטובה ביותר לכבד את זכרם היא להתנגד לאידיאליזציה שמטשטשת את האמת – ולהבין אותם כפי שהיו באמת.
• • •
ישר כח לידידי הרה"ג מרדכי יעקובוביץ פסיכותרפיסט במקצועו, ועוסק במחקר היסטוריה יהודית ותורנית ומתעניין במיוחד בתורת תנועת המוסר ובחקר מקורות התורה בייחס לתורת הנפש והפסיכולוגיה.
בימים אלו הוא שוקד על תרגום מלא לעברית ואנגלית של ספרו של אמיל בנימין על רבי ישראל סלנטר מ-1899. מדובר במקור היסטורי ייחודי – עדויות ממקור ראשון של תלמיד קרוב שראה את רבי ישראל ביומיום, כתובה בסגנון ביקורתי ומכובד שנדיר בספרות הגדולים. התרגום, כשיפורסם, צפוי לתרום תרומה חשובה להבנת דמותו האמיתית של מייסד תנועת המוסר.
0 תגובות