בלילה שבין י”ז לי”ח באייר, כשלהבות המדורות מתחילות לרצד בכל רחבי הארץ, יש מקום אחד שבו האש בוערת אחרת. לא רק אש של עצים - אלא אש של לב.
הר מירון חשוך יותר השנה. השערים סגורים, הדרכים חסומות, והסדרנים עומדים במקום שבו עמדו פעם זרמי אדם בלתי פוסקים.
מדינת ישראל, מתוך שיקולים ביטחוניים ואחרים, קיבלה החלטה: להגביל, לצמצם, לעצור.
אבל יש דברים שאי אפשר לעצור.
לא בכוח של מחסום, לא בגדר מתכת, ולא בהחלטת ממשלה.
כי בעוד הכבישים הרשמיים ננעלו - נפתחו שבילים אחרים.
שבילי עפר. שבילי הרים. שבילים של געגוע.
קבוצות קטנות מתחילות לצעוד עם רדת החשיכה. אוטובוסים עוצרים במרחקים. משם - הרגליים לוקחות פיקוד. אלפי מטרים הופכים לקילומטרים, ושעות הופכות למסע. בין סלעים, בין שיחים, בחושך של לילה - אנשים הולכים.
לא, הם לא בדרך להופעה בפארק הירקון.
הם לא רצים למשחק גמר.
הם לא מחפשים בילוי.
הם מחפשים תפילה.
זקנים נשענים על מקלות, כל צעד עבורם הוא מאבק קטן - אבל העיניים שלהם בוערות. צעירים סוחבים תיקים, לפעמים גם חבר שנפצע בדרך.
ויש גם ילדים. בני שלוש, עטופים בשמיכות, בעגלות שמטולטלות על אדמה לא סלולה - בדרכם ל”חלאקה” הראשונה שלהם, דווקא שם, אצל הצדיק.
ולמה?
השאלה הזו מהדהדת בין ההרים: למה?
למה אדם יוצא בלילה, מטפס, מחליק, נופל, קם - רק כדי להגיע לנקודה אחת על המפה?
התשובה אינה כתובה על שלט. היא לא נמדדת בהיגיון קר.
זו כמיהה.
כמיהה לעמוד במקום שבו לפי המסורת טמון רבי שמעון בר יוחאי, להרגיש קרבה, לבקש, לבכות, להודות. לא דרך מסך, לא דרך תחליף - אלא ברגליים, בנשימה, בלב.
יש מי שיראה בזה עקשנות. יש מי שיקרא לזה סיכון מיותר. וייתכן שגם יש צדק בחלק מהדברים - המציאות מורכבת, והחששות אמיתיים.
אבל בתוך כל זה, אי אפשר להתעלם מהמראה:
אדם מבוגר, מתנשף, עוצר לרגע, מביט למעלה - וממשיך.
ילד קטן שואל "אבא, הגענו כבר?" - והאב מחייך, למרות העייפות.
וקבוצת אנשים ששרה חרש בתוך הלילה, כאילו הדרך עצמה הפכה לתפילה.
כי בסוף, לא מדובר רק בהר.
מדובר בקשר שלא נותק.
גם כשהשערים נסגרים - הלב נשאר פתוח.
וגם כשהדרך מתארכת - הרצון רק מתחזק.
ובין ההרים של מירון, בלילה של ל”ג בעומר, מתברר שוב: יש דרכים שאי אפשר לחסום.
0 תגובות