עונת החתונות שנפתחה השבוע באקורד חגיגי, נושאת עמה השנה מטען רגשי יוצא דופן. מי שעוקב אחר הטור, זוכר את סיפורי הזוגות שליוויתי במהלך חודשי המלחמה – אלו שזכו לעמוד תחת החופה במועדה, ואלו שנאלצו, בלב כבד, לדחות את יום שמחתם.
לאחרונה הייתי עד לתהליך מרגש מקרוב: לוחמי מילואים ובני זוג יקרים, שביקשו להקים את ביתם מיד עם שובם מהחזית, נתקלו במשוכת ימי ספירת העומר – ימים שבהם, לפי המסורת והמנהג, אין עורכים חופות. אלא שהשנה, מתוך הבנת גודל השעה, משהו השתנה.
התייעצנו עם גדולי פוסקי ההלכה, והתשובה הייתה מפתיעה. בזכות "הוראת שעה" מיוחדת וקשובה, בהובלת הרבנים הראשיים לישראל – הראשון לציון הגאון רבי דוד יוסף והגאון רבי קלמן בר – ניתן היתר יוצא דופן לזוגות רבים להינשא עוד בטרם הסתיימו ימי הספירה. המנהיגות הרוחנית זיהתה את הצורך להוסיף חיים ובנייה דווקא מתוך האתגר הלאומי.
•
המענה הזה מתחבר ליסוד של פרשת השבוע, פרשת בהר, העוסקת בין היתר במצוות היובל: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ... וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשׁוּבוּ".
רש"י מפרש על המילים 'וקדשתם' – "בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואומרים מקודשת השנה". התורה מגלה לנו כאן על כוח אדיר שניתן ביד החכמים: לקדש את הזמנים. אמת, כיום הלוח העברי קבוע ואיננו מקדשים חודשים על פי ראיית הלבנה בבית הדין, אך הרעיון המהותי נותר חי וקיים. הקדוש ברוך הוא הפקיד את מפתחות התורה בידי "מעתיקי השמועה" – אותם גדולי ישראל העומדים על המשמר, ה"יושבים על מדין", שיודעים מתי להחמיר ומתי להשתמש דווקא בכוח ההיתר כדי להבטיח את המשכיות הדורות.
•
ראיתי זאת בעיני הזוגות: עוד לפני שניתן ההיתר הטכני, עצם העובדה שהיה דיון, שהייתה אוזן קשבת לצורך של "עמך ישראל" בבנייה ובנחמה – זה כשלעצמו נסך בהם עידוד וכוח.
סיפור מופלא ששמעתי השבוע מ"כלי ראשון" (בימי השבעה על חמותי ע"ה), ממחיש את הנושא: זוג צעיר עמד להינשא. ימים ספורים לפני החתונה הכלה שיתפה שהייתה בעבר בארגנטינה בזוגיות עם אדם שאינו יהודי. המניעה ההלכתית ברורה: החתן היה כהן, ולכהן אסור להינשא לאישה שהייתה בקשר עם מי שאינו יהודי.
בייאושם הגיעו בני הזוג לביתו של פוסק הדור, רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. הרב הקשיב ובדק, והתשובה הכואבת הייתה ברורה הזוג לא יכול להתחתן ע"פ ההלכה. באותו רגע הרב פרץ בבכי קורע לב. הוא בכה כאילו היה זה כאבם הפרטי של ילדיו. הזוג יצא מביתו שבור, אך מנוחם מהזדהותו העמוקה. למחרת, בזכות הכוונתו של הרב, אותר עד שהעיד כי אותו אדם מארגנטינה היה למעשה יהודי שהסתיר את זהותו. המניעה הוסרה והזוג נישא כדת וכדין.
זהו הסוד של חכמי ישראל: היכולת לשקול במאזניים מדויקות את הדין יחד עם הרחמים. כשהרבנות קשובה לציבור, כפי שראינו השנה בהנהגת הרבנים הראשיים, היא לא רק נותנת תשובה – היא מעניקה חיים. היא מוכיחה שהתורה היא תורת חיים, המלווה כל זוג בבניית ביתו מתוך ידיעה שיש מי שנושא איתם בעול, דומע איתם ומחפש עבורם את נתיב האושר !
0 תגובות