הרב יהושע פפר, בחסות אחוות תורה בשיתוף מכון עיון
קמתי הבוקר ישר לתוך ראיון ברדיו 'גלי ישראל'. התבקשתי להתייחס לידיעה שפורסמה אתמול, שלפיה מספר החרדים המתגייסים לצה"ל מצוי בעלייה מתמשכת מאז ה-7.10. בשנה הקודמת (עד ליולי 2025) התגייסו כ־2,800 חרדים, ואילו בשנה הנוכחית (עד ליולי 2026) המספר עלה ל־4,000. המראיין ציין כי בצבא מייחסים את העלייה בעיקר להגברת האכיפה.
אינני מקל ראש בחשיבותם של תמריצים, חיוביים ושליליים. ככל בני האדם, גם אנחנו, בני הציבור החרדי, מגיבים לתמריצים. עם זאת, נדמה לי שהתמקדות באכיפה בלבד מחמיצה שלושה גורמים עמוקים יותר העומדים מאחורי השינוי.
הגורם הראשון הוא הרחבת המסלולים המותאמים והשינוי שחל בגישת הצבא. מאז ה-7.10 הבינו בצה"ל את הצורך הדחוף לחיילים חרדים, ובעקבות זאת הושקע מאמץ ביצירת מסגרות ייעודיות, בהרחבת תפקידי הלחימה ותומכי הלחימה ובהתאמת תנאי השירות לאורח החיים החרדי.
במחזור אפריל-מאי האחרון התגייסו 433 חרדים למסלולים ייעודיים, ובהם 272 לוחמים – נתון המלמד הן על העלייה בביקוש והן על הגידול ביכולת הקליטה. הדרך עדיין ארוכה. כל מי שמעורב בתחום יודע שהפער בין ההבטחות לבין המציאות בשטח טרם נסגר, ושישנם אתגרים משמעותיים בשמירה על הפקודות ועל ההתאמות הנדרשות. אך אי אפשר להתכחש להתקדמות. צעיר חרדי יכול כיום, לפחות בחלק מן המסלולים, לבחון את השירות הצבאי כאפשרות ממשית – בלי להניח מראש שהוא יידרש לוותר על משהו מאורחות חייו וזהותו החרדית.
הגורם השני הוא פעילותם האינטנסיבית והמבורכת של גופים, ארגונים ודמויות מפתח מתוך הציבור החרדי. ארגון נצח יהודה הרחיב מאוד את פעילותו; גופים נוספים, דוגמת אנ"שים, נכנסו לעובי הקורה; ואישים בולטים, כדוגמת הרב דוד לייבל ור׳ יעקב פרבר ז"ל, הקדישו ממרצם, מכישרונם ולעיתים גם ממעמדם הציבורי כדי לקדם את המפעל הגדול של שותפות חרדית בהגנת ישראל. לצידם פועלים רבים נוספים, לעיתים הרחק מאור הזרקורים, כדי ללוות מתגייסים, לבנות אמון ולוודא שהמסגרות אכן ראויות.
הגורם השלישי, שדווקא אותו ראוי להדגיש לקראת ט"ו באב, הוא גורם הזמן.
מאז ה-7.10, ובמידה מסוימת גם בשנים שקדמו לו, גבר מאוד השיח על השתתפות חרדים בשירות הצבאי. לא עוד הוויכוח הישן על "גיוס בני הישיבות" בלבד, אלא שאלה רחבה הרבה יותר: כיצד משתתף ציבור עצום, המתקרב לחמישה־עשר אחוזים מאוכלוסיית המדינה, במאמץ להגנת הבית המשותף?
בתקופת מלחמה, אין זה דיון תאורטי. הוא טעון במראות ובקולות שאי אפשר להדחיק: צעירים רבים, חלקם תלמידי ישיבות מסורים ומופלאים בעצמם, שמסרו את נפשם – במובן המילולי ביותר – למען המערכה; אלמנות צעירות וילדים יתומים; אלפי פצועים; ועשרות אלפי משפחות מילואים הנושאות לאורך זמן בנטל כלכלי, משפחתי ונפשי עצום.
ומנגד נשמעת זעקה. לעיתים היא נאמרת מתוך תסכול, לעיתים מתוך כאב ולעיתים גם מתוך כעס: היכן אתם? האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? אנחנו זקוקים לכם.
מטבע הדברים, אנו מקימים סביבנו חומות של הסברים. בית המשפט העליון, היועצת המשפטית לממשלה, שנאת עמי הארצות, המלחמה בעולם התורה. לכל אחד מן הטיעונים יש מקום, ולעיתים גם מידה של צדק. אך ברגעים השקטים, כאשר אנו נותרים עם עצמנו, נדמה שגם אנו מבינים שמשהו יסודי השתנה.
עידן אחד הולך ומסתיים, מפנה את דרכו לעידן אחר שנפתח
עידן ההסתגרות של היהדות החרדית מילא תפקיד מכריע. הוא אפשר לחברה להשתקם מחורבן יהדות אירופה, להקים מחדש את עולם התורה ולהתגונן מפני איום החילון. זו הייתה מעין תקופת אינקובציה היסטורית שבה נשמרה הזהות החרדית עד שהתחזקה והתבססה.
אולם תקופת אינקובציה אינה יכולה להימשך לנצח. בשלב מסוים עלינו לצאת מן החממה, לא כדי לזנוח את מה שצמח בתוכה, אלא כדי להביא אותו אל החיים עצמם. החברה החרדית נדרשת כיום לעבור מהתגוננות לנטילת אחריות, מהסתגרות לשותפות, ומהישרדות לבניין.
הזמן, כפי שנהוג לומר, עושה את שלו. וכך היה גם אצל אבותינו.
המשנה קובעת: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". הרמב״ם מסביר את מעלתו של ט"ו באב בכך שבשנת הארבעים חדלו מתי המדבר למות: בני ישראל המתינו עד אמצע החודש, ורק אז "בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם".
שמחת היום לא הייתה, כמובן, על מות דור יוצאי מצרים. היא הייתה על לידתו של עידן חדש. תמה תקופת המדבר, וקם דור שהיה מוכן להיכנס לארץ: דור שנדרש ליטול את היסודות הגדולים שקיבל במדבר וליישם אותם בתוך מציאות ארצית, מורכבת ומסוכנת. היה עליו לעבור את מבחן האמונה, זה שאבותיו לא צלחו, בשדה הקרב ובבניין הארץ.
המעבר הזה נמשך ארבעים שנה.
גם אנחנו מצויים בעיצומו של מעבר. משימתנו אינה לנטוש את היסודות הגדולים שזכינו לזקק ולשמר. להפך: עלינו להביא אותם אל הארץ ואל החיים – אל הכלכלה, אל החברה, אל השירות הציבורי וגם אל הגנת המדינה. מדובר בתהליך מורכב שאינו נקי מפחדים, מאבקים וכאבי גדילה. אך אלה אינם סימני כישלון. הם סימניה של חברה העוברת משלב היסטורי אחד למשנהו.
ארבעים שנות המדבר לא היו טעות. הן הכינו את עם ישראל לכניסה לארץ. גם שנות ההסתגרות החרדית לא היו לשווא. הן בנו עולם תורה גדול וחזק, וכעת מוטלת עלינו האחריות לשאת אותו אל המרחב הישראלי. כעת השעה להאמין בכוחותינו, לבטוח במה שבנינו ולדעת כי יכול נוכל לה.
אנחנו דור של ט"ו באב.
אהבתם? הירשמו לקבלת תכנים נוספים של מכון עיון -
0 תגובות