אחרי עוד יום רווי אסונות, הלב שותת וההתלבטות גדולה: האם לכתוב או לשתוק? האם כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע? האם בכלל נכון לכתוב משהו שעלול להתפרש כביקורת? הרי כולנו מאמינים שבסופו של דבר הכל נגזר מלמעלה. אלא שיחד עם זה כולנו יודעים שהדבר אינו פוטר מהחובה להיזהר ולשמור על החיים.
כמי שאמון על מלאכת הדוברות בארגון 'איחוד הצלה', אני נחשף לא רק לטרגדיות שכולכם קוראים עליהן בכותרות, אלא לעוד עשרות ומאות מקרים של "כמעט". מקרים שמסתיימים בניסי ניסים: פעם זה נהג שבלם בשבריר שנייה האחרונה, פעם זו סירת ההצלה של איחוד הצלה שהייתה בדיוק באזור ושלפה נער שנסחף בכנרת, ופעם זה מטייל אחר במסלול שהציל משפחה מהתייבשות רק כי לקח איתו כמה ליטרים מיותרים של מים.
אני רוצה להבהיר: אני לא מדבר על שום מקרה ספציפי ולא שופט חלילה אף אחד. אבל בדידי הווה עובדה - רק לפני מספר ימים טיפלתי בילד כבן עשר שפרץ לכביש עם אופניים, ללא קסדה. הילד הזה ניצל בנס ממש כי הנהג הספיק לבלום, והאירוע הסתיים "רק" בפציעה קלה בגב ולא באסון כבד.
תגידו לי אתם: איך יכול להיות שדווקא אנחנו, שמשתדלים כל כך להקפיד על קלה כבחמורה בכל תחומי החיים, מרשים לעצמנו להקל ראש דווקא בנושא הזה? אני לא אומר שהתופעה קיימת רק אצלנו, אבל אני כן מאמין שאנחנו חייבים - גם מצד החובה ההלכתית הפשוטה של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" וגם מצד החובה לקדש שם שמים - להיות נושאי הדגל בכל הקשור לזהירות ולמניעת סכנות.
אני תפילה והלוואי שהאירועים הקשים של הימים האחרונים, עם כל הצער והכאב העצום שבהם, יעוררו אותנו ולו במקצת להעלאת המודעות ולזהירות יתרה. ומי יתן שהימים שנותרו לנו עד לסיום ימי 'בין הזמנים' יעברו על כל בית ישראל בשלום, בבריאות וללא אירועים חריגים נוספים.
1 תגובות