לקראת ימי הרחמים והסליחות, מביא הראשון לציון ורבה של ירושלים, הגאון רבי שלמה משה עמאר, משא התעוררות נוקב המעורר למחשבה עמוקה על מהות הפחד והחרדה מיום הדין המשמש ובא.
בפתח דבריו העלה הגר"ש עמאר את זכרו של אבי תנועת המוסר, מרן הגאון רבי ישראל סלנטר זצוק"ל. באחת השבתות בעיר וילנה, עלה ר' ישראל לדוכן הדרשנים לקראת חודש אלול. הוא פתח במילה אחת בלבד: "רבותיי, אלול הגיע!" – ומיד נפל והתעלף מרוב חרדה.
ראשו של ר' ישראל נפל בין ברכיו של ילד כבן ארבע שזכה לשבת בספסל הקדמי – הלא הוא הגאון רבי צבי פסח פרנק זצוק"ל, לימים רבה של ירושלים. הגרצ"פ פרנק היה מעיד לעת זקנותו, כי בכל שנה כשהגיע חודש אלול, הזיכרון של אותן פנים שנפלו על ברכיו והזעזוע שאחז בשרף הסיעו אותו להתעוררות עצומה.
הראשון לציון הוסיף ותאר את מראות הוד קדשו מימי ילדותו בישיבת פוניבז', כשהיה הולך לשמוע את שיחותיו של המשגיח, הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל: "לא הבנתי מילה כי התנהלה השיחה ביידיש, אך לראות את ענקי עולם – מרן הרב שך, הרב פוברסקי, הרב שמואל רוזובסקי וכל ראשי הישיבות – עומדים בריכוז נורא, שותים בצמא כל מילה כשהמשגיח בוכה ופחד הדין נסוך על פניהם, זו הייתה הדרשה הגדולה ביותר".
המשל והלקח: מדוע אנחנו לא מפחדים?
מנגד, שיתף הגר"ש עמאר בסיפור מנוגד וצורב: בערב ראש השנה, לאחר חצות היום, עמד ליד השוק בפתח תקווה וראה ארבעה ישישים יושבים בבית קפה, שותים בירה ומשחקים שש-בש בשמחה ובצחוק.
"אתה עומד נדהם – קדושי עליון מתעלפים ובוכים, ואלו מעבירים את ערב ראש השנה בשש-בש? מה הפשט?", תמה הראשון לציון, והסביר ביסוד מוסרי עמוק:
"הפחד תלוי בשכל ובטרמינולוגיה של ההבנה. אם תעמיד תינוק בן שלושה חודשים על אדן החלון בקומה ה-50, הוא ימחה כפיים ולא יפחד – כי הוא לא מבין. אבל אדם מבוגר יתעלף מרוב פחד, כי הוא מבין מה זו נפילה. אדם ככל שהוא חריף ומבין יותר את משמעות יום הדין והעמידה לפני מלך מלכי המלכים – הוא מפחד יותר."
את דבריו חתם הראשון לציון בקריאה להתחזקות בלימוד המוסר ובהתבוננות: "אם אדם לא מרגיש פחד באלול, יש לו חולי שצריך לטפל בו. חייבים להתבונן וללמוד מוסר, עד שנזכה לפחד הבריא – פחד ה' שמבטל את כל הפחדים כולם, ונזכה לכתיבה וחתימה טובה".
0 תגובות