חשוב לזכור שלא כל נוסחה ששימשה את המחנכים שלנו מתאימה גם לילדינו. משפטי ניכור שנשמעו בעבר טבעיים ייתפסו היום בעיני הילד כמעושים ורחוקים מהמציאות.
מסרים רבים ביחס למדינה עומדים בפני עצמם ואינם יוצרים מתח פנימי. אין צורך לסייג מסר אלמנטרי כמו שמחה בהצלחת המדינה, צער על נפילת חיילים לא עלינו, וכן התנהלות ישרה ביחס לכספי המדינה. הסתייגות מלאכותית במקרים כאלה יוצרת עיוות. עיקר הקושי טמון בהקשרים שבהם המתח הפנימי צף מאליו, כמו בימים הלאומיים וביחס לסמלי המדינה. בנקודות כאלה נדרש מענה בהיר: מהו היחס היסודי שלנו למדינה? כיצד זה שמחד אנו מרגישים כלפיה אהבה ושייכות, ומאידך אנו מסתייגים מהזדהות מלאה עם אופייה וסמליה?
הפתרון איננו בהעלמת אחד מן הצדדים, אלא בהבהרת ההיררכיה ביניהם. ילדים מסוגלים לקלוט מורכבות כאשר ברור להם מהי הזהות המכוננת שמסדרת את היחסים השונים. אנו יהודים נאמנים לה' ולברית שהוא כרת עם העם היהודי. מתוך הזהות הזו נובעת האחווה עם כל בני ישראל. אנו שייכים למדינת ישראל מפני שהיא מדינתו של עם ישראל, והחיבור אליה מתעצם ככל שהיא מבטאת יותר זהות יהודית שורשית.
מן הצד האחר, אנו מתנגדים עקרונית לניסיון להעמיד את חייו הלאומיים של העם היהודי על יסודות חילוניים המנותקים מן התורה, והסתייגותנו גוברת ככל שהמדינה מבטאת תפיסות זרות לתורה ואף מנוגדות לה. אין זו ביקורת על פרט מסוים בדרכה של המדינה, אלא ויכוח על עצם האפשרות להגדיר את העם היהודי ואת ייעודו הלאומי במנותק מן הברית עם ה'.
הוויכוח שלנו איננו רק תאורטי אלא מעצב את יחסנו אל המדינה בפועל: אנו מתקרבים אליה במקומות שבהם היא נותנת ביטוי לזהותו היהודית של העם, ומסתייגים ממנה במקומות שבהם היא מבטאת ניתוק מן התורה ומן הברית. במילים פשוטות: זו המדינה שלנו, אך מידת ההזדהות שלנו עימה תלויה בעומק החיבור שלה לזהות היהודית.
הביטוי המעשי שמשלב את האהבה עם ההסתייגות ישתנה מאדם לאדם, אך חיוני שהילד יבין היטב שמתוך זהותנו כיהודים נאמנים לתורה נובעות הן האהבה למדינה והן ההסתייגות ממנה. החיבור העמוק לכל אחינו בני ישראל מבוסס על היות כולנו עם ה'. מה שחיבר בינינו כשבאנו מקצוות תבל, משפות ומתרבויות שונות זו מזו, הייתה התורה כמורשת המשותפת שלנו. זה מקור האהבה וזה מקור הוויכוח גם יחד.
כמו בכל סוגיה חינוכית, הילד לומד את היחס למדינה פחות מהצהרות ויותר מן השפה שהוא שומע. האם הצלחותיה משמחות אותנו, האם אסונותיה מכאיבים לנו, והאם הביקורת שלנו על אופייה החילוני של המדינה נאמרת מן השפה ולחוץ, או שהיא מבטאת כאב אמיתי על הצדדים הרחוקים מרוח התורה שבמדינה. מן המסרים המצטברים האלה ילמד הילד שהמדינה ויושביה הם "שלנו", ובה בעת יבין את עומק הוויכוח שלנו עם אופייה ויסודותיה. העיקר הוא שהילד יקבל תמונה שלמה ויקלוט שהחיבור הבסיסי שלנו לעם ולמדינה נובע מתוך נאמנות לתורה. לכן החיבור הזה מכיל גם מחלוקת עמוקה עם יסודותיה החילוניים של המדינה, מחלוקת הבאה מתוך חיבור ולא מתוך ניכור.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
0 תגובות