השבוע, נחשפנו בתוכניתו של יוסי עבדו ב'כיכר השבת' לרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש הסבור בדעת יחיד כי ישנה תקיעת שופר בשבת גם בזמן הזה.
כך נוהג הרב אריאל מזה שנים רבות בבית מדרשו בין החומות, לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת, ועל אותו משקל גם נוטל לולב בין החומות ביום טוב ראשון של חג הסוכות במעמד בית דין מיוחד.
על פניו, מדובר בדעת יחיד, נגד כל פוסקי זמנינו - לכל הפחות, ואין מטרת שורות אלו להיכנס לפולמוס ההלכתי עצמו, או לשאלה אם מותר הדבר או אסור הוא.
אין ספק - תקיעת השופר חסרה כל כך השנה. המלכת מלך בשופר מן התורה הוא אחד הרגעים המרוממים ביותר בחייו של יהודי, רגע של תשובה, רגע של געגוע, רגע של כיסופים וחיבור לעליון מכל עליון בקרן של איל.
אמנם, גם השנה נזכה לשמוע קול שופר ביו"ט שני של ראש השנה, אולם לא נזכה לקיים את המצווה מן התורה, בחודש השביעי באחד לחודש - יום תרועה יהיה לכם.
ברי כי לא מעט יהודים ששמעו דרך תוכניתו המיוחדת של יוסי עבדו על התופעה יוצאת הדופן המתרחשת בין חומות עיר הקודש, העלו בדעתם מחשבה להתגנב לעיר העתיקה... לזכות לשמוע קול שופר, אולי מבעד לחלון, מציצים מן החרכים... במקום להסתפק בזכרון תרועה.
במקום לדון בשאלה אם מותר לתקוע בשופר ביום טוב שחל להיות בשבת - שאין לנו אלא דברי רבותינו זיע"א, יש מקום לפולמוס הלכתי מרתק אחר:
האם מי ששמע שופר ביו"ט שחל להיות בשבת - קיים מצוות שופר אם לאו?
קצת לומדעס
בשאלה זו דנו מרן רבי עקיבא איגר בספרו 'דרוש וחידוש' מערכה ח' למסכת חגיגה. הגאון רבי אשר וייס פלפל ארוכות בשאלה מרתקת זו בספרו 'מנחת אשר', נסתפק כאן בחלק קטן מן הדברים.
יסוד הספק תלוי בשאלה הבאה:
האם חכמים עקרו את עצם המצווה בכוח שנתנה להם התורה - וממילא אין כאן מצווה כלל, או שציוו חכמינו לעם ישראל שלא לקיים את המצווה הקיימת, אולם אין בכוחם לעקור את המצווה במהותה מן היום.
דעתו של רבי עקיבא איגר היא שאין בכוח חכמים לעקור את מהות המצווה, ואין ביכולתם אלא להורות על אי-קיומה. אולם אין בכוחם לשנות את המציאות שהתוקע בשופר - קיים מצווה דאורייתא של "יום תרועה יהיה לכם".
אולם, יש מקום לדון בשאלה זו גם מכיוון אחר: הפוסלים את המצווה, אלו החולקים על רבי עקיבא איגר וסבורים שחכמים ביטלו את המצווה לחלוטין בראש השנה שחל להיות בשבת, יאמרו כי מהות המצווה היא בהיות העם "מְצֻוֶּה" לעשות דבר מה, וכי המציאות הרוחנית הנוצרת על ידי אדם שאינו מצוה לא מעלה ולא מורידה. כללו של דבר: המצוות אינן מהות רוחנית בפני עצמה - אלא ציווי לקיים, ומשבטל הציווי בטלה ה"מצווה".
האבני נזר נוקט גם בשיטה זו, הביאו המנחת אשר וכך כתב:
"כיון דחכמים אין יכולים לעקור דבר מה"ת רק בשוא"ת כמ"ש רש"י ברכות (דף כ' ע"א) וז"ל, דברים רבים התירו חכמים לעקור דבר מה"ת היכא דאינו עוקר דבר במעשה בידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו, א"כ לא עקרו חכמים המ"ע כלל שיהיה בטל המצוה לתקוע בשבת, דא"כ הרי חכמים עוקרים המצוה בידים וזה אין כח בידם לעשות, ואיסורא נמי אית בהו שעוקרים כו', אלא ודאי המצוה נשארת במקומה".
ביטול גברא וחפצא
והקשו עליו בספר קבא דקשייתא מדברי התוספות שמוכח מהם כי העובר על דברי חכמים לא קיים אפילו מצווה מן התורה.
ומקור הדברים מתוספות במסכת סוכה (ג' ע"א ד"ה דאמר לך) דכתבו גבי מי שיושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית דלא יצא לב"ש וקאמרי לב"ה "אם עשית כן לא קיימת מצוות סוכה מימיך". וכתבו התוספות שמשמע שמי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, גם מדאורייתא לא קיים מצוות סוכה לבית שמאי, ומשם הוכיח החלקת יואב בספרו קבא דקשייתא כי בכוח חכמים לעקור מצווה מן התורה.
אולם נראה לכאורה כי יש לחלק בין המקרים:
התורה נתנה כוח לחכמים להורות על אופן קיום המצוות, וניתנה להם היכולת לסייג סייגים ולקבוע שיעורים.
אם כן, היושב ראשו ורובו בסוכה יש לומר שחכמים לא ביטלו את המצווה עצמה - מה שאין בכוחם לעשות לפי רעק"א וסיעתו, אלא פסלו סוכה שכזו מלשמש כסוכה "בחפצא", וממילא ה"גברא" לא קיים את המצווה גם מן התורה.
אולם אין בכוח חכמים לקבוע ש-א' בתשרי אינו יום תרועה וכי התוקע בו לא קיים מצווה משום שאין כאן פסול ב"חפצא" כמו בדוגמא של התוספות הנ"ל. הגאון רבי בונים שרייבר הסכים עם הדברים ואף ציין שכתב כן באחד מספריו.
מצווה הבאה בעבירה
נושא נוסף שעלה לדיון הוא דין מצווה הבאה בעבירה, כתב על כך באריכות בספר 'מנחת אשר' יעויין שם.
אולם יש לדון גם בנושא זה מכיוון מפתיע: ראובן ששמע תקיעת שופר משמעון שתקע ביום טוב שחל להיות בשבת. גם אם ברי ששמעון עבר עבירה לפי רוב הפוסקים, ואולי משום כך הוא בעצמו לא קיים מצווה משום מהבב"ע, אך מה דינו של ראובן שלא עבר על דברי חכמים אלא רק עמד ושמע?
היה מקום לומר שראובן אמנם עבר על דברי חכמים במעשיו ואינו מקיים מצווה אלא אף עובר עבירה, אך מה לו לשמעון שעמד מאחורי הפרגוד וכיוון לעשות נחת רוח ליוצרו במצוות "יום תרועה יהיה לכם"?
נראה כי שאלה זו תלויה בשאלה אחרת - האם מצוות שופר היא מצוות תקיעה (פעולת הנפיחה והפקת הקול) או מצוות שמיעה (קליטת הקול באוזן). מדובר במחלוקת יסודית בין הראשונים.
השיטות המרכזיות
השמיעה היא עיקר המצווה
בעלי השיטה: הרמב"ם, הבה"ג.
הרמב"ם פותח את הלכות שופר במילים: ”מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה”.
ראיה מרכזית לשיטה זו היא העובדה שאדם יכול לצאת ידי חובת המצווה גם אם הוא רק שומע את התקיעה מאדם אחר (כמו העובר אחורי בית הכנסת), וכן שלדעת הרמב"ם שופר גזול כשר לשופר כיוון שהאיסור הוא על עצם החפץ (הגזל) אך המצווה מתקיימת בשמיעת הקול בלבד.
נוסח הברכה: בשל תפיסה זו, נוסח הברכה המקובל להלכה הוא ”לשמוע קול שופר” (בדומה לברכה על ישיבה בסוכה).
התקיעה היא עיקר המצווה
בעלי השיטה: רבנו תם, ועוד ראשונים.
מקורות וטעמים: לדעתם, התקיעה היא המעשה הנדרש מהאדם, והשמיעה היא תוצאה הכרחית או חלק מההכשר של המצווה.
נוסח הברכה: לשיטה זו, נוסח הברכה המקורי היה אמור להיות ”על תקיעת שופר” (בדומה לברכות על מעשי מצוות אחרים כגון נטילת לולב או מקרא מגילה), אך להלכה נפסק בשולחן ערוך כדעת הסוברים שעיקרה שמיעה ולכן מברכים "לשמוע קול שופר".
אם מצוות השופר היא בתקיעה, והתוקע מוציא את האחרים גם במעשה התקיעה ולא רק בשמיעה, אזי יש לומר כי שייך 'מצווה הבאה בעבירה' גם לגבי אחרים.
אולם אם ננקוט כי המצווה היא בשמיעת השופר ולא בתקיעה, לכאורה אין מקום לומר שהשומע ייחשב כעובר עבירה בעצמו, ומכיוון שלא ביצע מעשה תקיעה ביום טוב, קיים רק את המצווה לפי הסוברים כן.
ובחזרה לנידון המקורי, פשוט כי ההלכה הרווחת היא כדעת רוב הפוסקים הסוברים כי אין מצוות שופר בזמן הזה בראש השנה שחל להיות בשבת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יהי רצון שתחשב לנו השמיעה בקול חכמים כהמלכת מלך, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמוע בקולם. ובמקום השופר, יעלו צעקותינו לתקיעה, וגניחותינו לשברים, ויללת תשובתנו לתרועה ביום שבת קודש, יום זכרון תרועה מקרא קודש.
0 תגובות