לפני שהיו מפלגות חרדיות היו קהילות, ועדים, בתי דין ושתדלנים. במשך מאות שנים ניהלו יהודי פולין כמעט את כל חייהם בעצמם, עד שבתוך דור אחד הכול קרס
בחודש הקרוב ידברו סביבנו הרבה על מפלגות, על רשימות ועל קולות. הטורים הבאים בסדרת תנועות ופולמוסים לא יעסקו בבחירות של היום, אלא בשאלה ישנה הרבה יותר, שכל מערכת בחירות מזכירה אותה מחדש: כיצד ניהל ציבור שומרי התורה את ענייניו לאורך הדורות, מי דיבר בשמו מול המלכות, וכיצד נולד הכלי שנראה לנו היום מובן מאליו, מפלגה של יראים. נגלה שכמעט כל תחנה בדרך הייתה פולמוס בשעתה, ושגדולי עולם עמדו משני צדדיו.
נפתח הרחק מן הקלפי, בעולם שבו לא הייתה מפלגה כלל, והפוליטיקה היהודית נראתה אחרת לגמרי.
בסוף החורף, בין פורים לפסח, היה יריד לובלין הגדול מושך אליו סוחרים מכל רחבי ממלכת פולין. בין הדוכנים והעגלות, באותם ימים, היה מתכנס בעיר גוף שונה בתכלית מהאווירה המסחרית: פרנסי ועד ארבע הארצות, נציגי הקהילות היהודיות של פולין גדול ופולין קטן, של רוסיה ושל ווהלין, ועמם שישה מגדולי הרבנים. הם באו לדון, לשפוט ולתקן תקנות. בקיץ היו מתכנסים שוב, ביריד ירוסלב שבגליציה. כמאתיים שנה, מסוף המאה השש עשרה ועד שנת 1764, פעל הגוף הזה, ועד ארבע ארצות, כמוסד העליון של הקיבוץ היהודי הגדול בעולם.
בן הדור, רבי נתן נטע הנובר, בעל יון מצולה, שראה את הוועד בפעולתו, תיאר אותו: "והפרנסים דארבע הארצות היו כמו סנהדרין בלשכת הגזית, והיה להם כוח לשפוט כל ישראל שבמלכות פולין, ולגדור גדר ולתקן תקנות ולענוש אדם לפי ראות עיניהם. וכל הדבר הקשה יביאו אליהם ושפטו הם". סנהדרין בלשכת הגזית. יהודי פולין לא ראו בוועד סידור מנהלי נוח; הם ראו בו הד רחוק של ימי הבית, שלטון תורה של ממש בתוך הגלות.
ומה ניתן כסמכות בידי הוועד? קודם כול, המיסים. השלטון הפולני הטיל על היהודים מס גולגולת כולל, והוועד הוא שחילק את הנטל בין הארצות והקהילות, גבה והעביר למלכות. הסכומים מלמדים על היקף החיים שמאחוריהם: מחמישה עשר אלף זהובים בשנת 1580 ועד מאתיים ועשרים אלף בראשית המאה השמונה עשרה. אך המיסים היו רק היסוד. על גביהם עמדה מערכת שיפוט שלמה: הפרנסים בחרו דייני מדינה שדנו בדיני ממונות בכל רחבי הממלכה, ואילו דיני קנסות וחזקות והדינים הקשים באו לפני הוועד עצמו. והרב הנובר מוסיף עדות שקשה לקרוא אותה היום בלי השתאות: "ומעולם לא בא דין ישראל לא לפני דיני עכו"ם ולא לפני שום שר ולא לפני המלך". עם שלם ניהל את כל מערכת המשפט שלו בעצמו, על פי דין תורה, מסכסוך שכנים ועד ריב בין קהילות.
הוועד גם תיקן תקנות בכל תחומי החיים: בענייני מסחר ושטרות, בחינוך, בצניעות ובהגבלת מותרות. הוא נתן הסכמות לספרים וקבע מי רשאי להדפיס מה, כלי פיקוח על עולם התורה כולו. הוא עמד בפרץ בשעת סכנה רוחנית, ובשנת ה'תקט"ז, 1756, כשפשתה מגפת כת יעקב פרנק, היה זה הוועד שהכריז עליה מלחמה וחרם. סמכותו חרגה הרחק מגבולות פולין: מכוח גדולתם בתורה של הרבנים שישבו בו, הגיעו אליו שאלות ופניות מקהילות רחוקות, מקצות אירופה ומעבר לה, וכל קהילה במצוקה ידעה שיש כתובת אחת שאליה פונים. ליטא, שנפרדה מן הוועד בשנת 1623, הקימה ועד מדינה משלה שפעל באותה מתכונת, וכך ידעה יהדות מזרח אירופה כולה מבנה אחד: כל יהודי חי בתוך קהילה, כל קהילה בתוך גליל, וכל הגלילות תחת ועד.
וכלפי חוץ פעל השתדלן, אותו תפקיד יהודי מיוחד: איש אמיד ורב קשרים, יודע לשונות ובקי בנימוסי טרקלינים, שישב בוורשה או נסע אל חצר המלך למנוע גזירות, להשיג כתבי זכויות, לפדות קהילה שהסתבכה. הוועד שכר שתדלנים קבועים ושילם את שכרם מקופתו, והם ידעו לעמוד בשערי ארמונות או בפתח בית הסיים הפולני בשעת דיוניו ולפעול בחשאי ובגלוי. לא נציג נבחר של ציבור מצביעים, אלא שליח הקהל, הפועל בחצרות המלכות מכוח הציבור ששלח אותו.
ומתחת לוועד, בכל עיר ועיירה, עמד הקהל, הקומה הראשונה של הבניין. הקהל החזיק את הרב ואת בית הדין, את השוחטים ואת המלמדים, גבה מיסים משלו, מס בשר ומס מלח ומס על כל בית שנבנה וחנות שנפתחה, והפעיל רשת שלמה של חברות: חברה קדישא, ביקור חולים, הכנסת כלה, פדיון שבויים. יהודי נולד, למד, נשא אישה, סחר, התדיין ונקבר בתוך המערכת הזאת, ובעיני השלטון הפולני היה הקהל הכתובת האחראית לו. שלוש קומות, הקהילה, ועד הגליל, ועד הארצות, ובראשן התורה ולומדיה. והנובר מעיד גם על התוכן שמילא את הכלים: "לא היה כל כך הרבה תורה בכל תפוצות ישראל כמו במדינת פולין, וכמעט שלא היה בית בכל מדינות פולין שלא היו לומדים בו תורה".
לא הייתה זו מדינה, כמובן. ליהודים לא היו צבא ולא גבולות, והכול היה תלוי ברצונם של מלכים ושרים, ובכספי המיסים ששילמו. אבל בתחומים שבין יהודי לחברו, ובין הקהילה לשמים, הייתה כאן עצמאות שכמעט אין דומה לה בכל שנות הגלות. ומי שמבקש להבין את העולם הפוליטי של אבות אבותינו, צריך להתחיל כאן: הפוליטיקה היהודית לא נולדה בקלפי. היא הייתה קיימת תמיד, בדמות פרנסים ורבנים, קהל ושתדלן, תקנות וחרמות. עולם שלם של הנהגה ציבורית, שהתורה ומחזיקיה עמדו במרכזו כדבר המובן מאליו.
ואז, בתוך דור אחד, קרס הכול. בשנת 1764 החליט הסיים הפולני לבטל את גביית המיסים על ידי הוועד ולגבות ישירות מכל יהודי, שני זהובים לגולגולת. הטענה של הממשלה הייתה כספית, הם טענו שהוועד מותיר בידיו נתח גדול מדי, אך התוצאה הייתה חיסולו של המוסד: משנלקחה ממנו קופת המיסים, נשמטה הקרקע מתחת לכל השאר. שנים ספורות אחר כך החלו חלוקות פולין, והקיבוץ הגדול נקרע לשלושה: חלקו תחת אוסטריה, חלקו תחת פרוסיה, חלקו תחת רוסיה, ושום ועד ארצי לא יכול היה עוד לקום.
ובאותן שנים ממש התחוללה גם בפנים תמורה גדולה, עליית החסידות והמחלוקת סביבה, שחילקה קהילות רבות לשני מחנות, כך שגם אילו נותרה המסגרת על מכונה, כבר לא היה קל למצוא את האחדות שתמלא אותה. ובאותם עשורים החלה נושבת ממערב רוח חדשה, האמנציפציה. המדינה המודרנית הציעה ליהודי שוויון זכויות, אבל גבתה מחיר שלא כולם הבחינו בו מיד: היא סירבה להכיר במוסד הקהל. לא עוד ציבור יהודי שמדינה מדברת איתו כציבור, על מוסדותיו ובתי דינו וסמכויותיו, אלא אזרחים יחידים, בני דת משה, שענייני דתם הם עניינם הפרטי. בית הדין איבד את כוח הכפייה, החרם נאסר, המיסים בטלו, וההנהגה שנשענה עליהם נותרה בלי כלים.
היהודי שיצא מן העולם ההוא אל המאה התשע עשרה מצא את עצמו במצב שאבותיו לא הכירו: בן חורין כיחיד, וחסר בית כציבור. השאלות שהקהל ידע עליהן תשובה, מי מחזיק את התלמוד־תורה, מי דואג לשוחט, מי עומד מול השלטון, מי מדבר בשם שומרי התורה, נותרו פתוחות. על השולחן הריק הזה יונחו, בזו אחר זו, התשובות החדשות של הדורות הבאים. בהן נעסוק בטורים הקרובים.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
• לקבלת העלון למייל:
• להפצה בבית הכנסת שלכם:
0 תגובות