השינוי האיטי: הקסם שבבניית הנפש מעט מעט
מתי בפעם האחרונה חיפשתם את הפתרון המיידי? משהו שיעבוד כאן ועכשיו ואם לא....איבדתם את הסבלנות?
אנחנו חיים בתרבות של "אפס סבלנות". אם המחשב איטי, אנחנו מתרגזים. אם המייל לא נענה תוך חמש דקות, אנחנו מתוסכלים. למדנו לדרוש מהירות מכל דבר - ומכאן, נולדת התפיסה המסוכנת ביותר לגבי המידות והרגשות שלנו: האשליה של "סדנה אחת שתשנה את החיים".
אנחנו מחפשים את הרגע ההוא, את הפיצוץ הרוחני, ההתגלות האחת שתהפוך אותנו בן לילה לגרסה משופרת, רגועה, ומצליחה יותר של עצמנו. אנחנו משקיעים הרבה אנרגיה (ולפעמים גם הרבה כסף...) בציפייה לתיקון ה,נפש, אבל אקספרס. ואז, כשהאורות כבים, כשהאפקט הפסיכולוגי של הסדנה חולף, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב נאבקים עם הקפה של הבוקר, עם הדחיינות הקטנה, עם אותן מידות קשות - ואז אנחנו נופלים לבור עמוק יותר של כישלון. אנחנו אומרים לעצמנו: "לא השתניתי באמת. חזרתי לשגרה המייאשת. נכשלתי."
אבל מה אם השינוי האיטי הוא לא כישלון, אלא הדרך היחידה?
הפער בין תרבות ה"אפס סבלנות" לבין הנפש
הנפש שלנו, החלק הפנימי ביותר של מי שאנחנו, לא עובדת על פי חוקי החברה המודרנית. היא לא מתנהלת על פי חוקי ה"אפס סבלנות". האופן שבו הנפש באמת משתנה הוא תהליך עדין, רך, איטי וכמעט בלתי מורגש יום יום. כשאנחנו דורשים מהנפש שלנו להשתנות באופן קיצוני ומהיר, אנחנו מפעילים עליה כוח שגורם לה להתכווץ, להגן על עצמה, במקום להיפתח לצמיחה.
כדי להבין את הקצב הנכון של התיקון, כדאי להתבונן בפרשת משפטים, שם הקב"ה מתאר למשה רבינו ולעם ישראל את הכניסה לארץ ישראל, שם הם יצטרכו להתמודד עם אויבים כגון הכנענים והחתים, וכך אומר להם הקב"ה: "מעט מעט אגרשנו".
"אגרשנו" – אבל לא במכה אחת, לא במתקפת פתע, אלא בצעדים קטנים, יציבים, עיקשים. כשמדובר בבניין האיטי של המידות - אותם דפוסי אופי עמוקים שמושרשים אצלנו - אין דרך אחרת. הניסיון "לגרש" את הקושי הנפשי ביום אחד הוא הרסני.
השגרה ככלי עמוק לשינוי
זה המקום שבו אנחנו צריכים לעשות שלום עם הדבר שאנחנו הכי מנסים לברוח ממנו: השגרה והחזרתיות.
אנחנו רואים בשגרה משמעות של שיממון, של חזרה לאחור. אבל זו טעות נפוצה: השגרה והחזרתיות הן לא כישלון, אלא כלי עמוק לשינוי.
תחשבו על ספורטאי שמחכה לרגע השיא באולימפיאדה, או על אומן שמחכה להצגה של יצירת המופת החדשה שלו. הרגעים הגדולים האלה שמגיעים בסוף הם תוצר לוואי של אין ספור שעות משעממות, של אימון חוזר ונשנה, של יציבות מעייפת. השינוי האמיתי לא קורה ברגעי השיא, הוא קורה ברגעים הנסתרים של החיים, כשאף אחד לא מסתכל, ואנחנו בוחרים שוב ושוב לעשות את הצעד הקטן הנכון.
החזרתיות של פעולות קטנות - ההחלטה לנשום עמוק רגע לפני תגובה כועסת, הניסיון לשפר הרגל קטן לפני השינה - זה המגרש האימונים של הנפש. אלו הן אבני הבניין של המידות. אם ניקח את האשליה של התיקון המיידי, נגלה שהיא מטילה עלינו משא כבד מדי. אם ניקח את המסר של "מעט מעט אגרשנו", נמצא שם חמלה עצמית, ורוגע.
אני בואו ננסה לשנות את התפיסה. לא לכעוס על עצמנו כשאנחנו חוזרים לשגרה, להכיל אותה. השגרה היא הבסיס היציב שעליו נבנית הנפש מחדש. דמיינו גנן מטפח, שמשקה את הזרעים מדי יום, מחכה בסבלנות לפריחה האטית, המובטחת.
היו הגננים של הנפש שלכם. עבדו בשיטה של מעט מעט. זו הדרך האמיתית, וזו הדרך הרגועה.
לתגובות: yehiratson@gmail.com
0 תגובות