"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה". יעקב יוצא מהבית, אבל הוא לא סתם עובר דירה. הוא עוזב את המקום שבו גדל, את ההורים, את המקום הקבוע, ויוצא אל מקום לא מוכר, בלי לדעת איך ייראו החיים מעכשיו. הוא גם לא יוצא מתוך איזו שאיפה לשינוי, אלא מתוך מציאות לוחצת: עשו כועס, האווירה בבית מתוחה, ורבקה מבקשת ממנו ללכת. מאחורי היציאה הזו עומדת הרגשה שגם אנחנו מרגישים לפעמים:
ככה אי אפשר להמשיך.
זה יכול להגיע בכל מיני צורות: אברך שמבין שהמציאות הכלכלית דורשת ממנו לצאת לשוק העבודה; אישה שמרגישה שבשלב הזה של החיים היא זקוקה ללימודים, לתעסוקה או לשינוי תפקיד בבית; משפחה שמתמודדת עם מציאות שכונתית מורכבת ומבינה שהמקום שכבר שירת אותם שנים, היום פחות מתאים; אדם שנושא איתו כאב פנימי שקט, ולאט לאט מבין שהוא לא מסתדר לבד, והפנייה לעזרה היא כבר לא "מותרות", אלא צורך. בדר"כ זה לא מגיע ב"בום", אלא זו הצטברות של תחושות קטנות. תחושות קטנות שמביאות אותנו להרגשה שלהישאר באותו מקום זה יותר מפחיד מאשר לעשות צעד קדימה.
'אזור הנוחות' שלנו לא תמיד באמת נוח. לפעמים הוא מלא עומס, חיכוך, תסכול, החמצה... אבל הוא מוכר. אנחנו יודעים איפה אנחנו, מי האנשים סביבנו, מה מצופה מאיתנו. לצאת החוצה זה אומר להגיע למקום לא מוכר. בלי שפה משותפת, בלי הרגלים מוכרים, בלי אפשרות לעבוד על אוטומט. התחושה הזו - להיות שוב "החדש" - מאיימת על הרבה אנשים, גם כשברור להם שהשינוי נכון.
כאן נוכל לקחת מסר חשוב מהפרשה - באמצע הדרך יעקב נרדם, ובחלום הוא רואה סולם "מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". התיאור הזה נותן דימוי מאוד אנושי לשינוי. אין כאן משהו דרסטי; יש סולם, עם שלבים. הרגליים מונחות טוב על הקרקע, הראש שואף גבוה, ובין לבין יש עלייה הדרגתית. כך בדיוק נראים כמעט כל התהליכים הגדולים בחיים: יציאה לעבודה, שינוי בסגנון חיים, מעבר מגורים, פתיחת נושא עמוק בזוגיות או פנייה לטיפול רגשי. אין "לפני־אחרי" חד, אלא מסע עם ימים טובים יותר וגם עם ימים מתסכלים.
אחת הטעויות שמקשות מאוד על יציאה מאזור הנוחות היא הציפייה ל"שינוי המושלם". אברך שמתנסה בעבודה מרגיש שהוא חייב מיד להצטיין, אחרת זה סימן שטעה; אישה שנרשמה לקורס מצפה להרגיש שייכת כבר מהיום הראשון; מי שנכנס לתהליך רגשי מדמיין שבתוך זמן קצר ירגיש קליל, מסודר וכל הבעיות יפתרו. כשהמציאות לא נראית כך - ונדיר שהיא נראית כך - מגיעה אכזבה, לפעמים אפילו תחושת כישלון, והנטייה הטבעית היא לומר: כנראה שזה לא בשבילי, עדיף לי לחזור אחורה.
כאן יש שני דברים שיכולים לעזור לנו מאוד.
הדבר הראשון הוא לזכור שהשינוי, 'היציאה', אינה יציאה לניתוק. הקב"ה אומר ליעקב: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ… כִּי לֹא אֶעֶזְבְךָ". את הפסוק הזה צריך לתלות על הקיר, או לחות על המקרר; הוא יצריך ללוות אותנו לכל מקום. לפני ראיון עבודה ראשון, לפני פגישה עם יועצת, לפני מעבר דירה או שיחה זוגית לא פשוטה - צריך לומר בלב, או בקול: "ריבונו של עולם, תהיה איתי בזה". עצם הידיעה שאני לא צועד לבד, נותנת הרבה כח למסע.
הדבר השני, הוא להגדיר לעצמנו במדויק ממה אנחנו "לחוצים". במקום להסתובב עם האמירה בראש "אני בלחץ", לנסות לומר לעצמנו משפט יותר בהיר: "אני חושש להיות הבחור החדש בעבודה", "קשה לי להיות סטודנטית בת ארבעים בכיתה עם צעירות ממני", "אני מפחד לפתוח דברים ישנים בטיפול ולגלות שאין לי כוח אליהם". ברגע שהפחד מקבל שם ברור, הוא מפסיק להיות איזה ערפל מאיים ומתחיל להיות משהו שאפשר לעמוד מולו. זה לא מעלים את הקושי, אבל זה עוזר להתמודדות איתו.
ועוד דבר שכדאי לזכור: יציאה מאזור הנוחות לא דורשת שננתק את עצמנו מהעבר. יעקב לוקח איתו לחרן את כל מה שספג בבית. גם כשאנחנו יוצאים לתקופה חדשה - מקצועית, משפחתית או רגשית - אנחנו לא מוחקים את עצמנו ולא "ממציאים דמות חדשה". הרעיון הוא הפוך: לאפשר למה שטוב בנו לקבל צורה מתאימה יותר לשלב החיים הנוכחי.
לסיכום:
אין חובה להיות גיבורים גדולים. מותר לפחד, מותר להתחרט, ואולי לא באמת חייבים לעשות שינוי. השאלה היא לא אם אנחנו מרגישים מאה אחוז בטוחים, אלא האם למרות הפחד אנחנו מוכנים לקחת צעד קטן קדימה. סולם לא מטפסים בדילוג אחד. מניחים רגל על שלב אחד, מרגישים אותו, ואז עוברים לשלב הבא. אם נצליח להתייחס לשינוי כך - לא כאל קפיצה אל הלא־ידוע, אלא כעלייה הדרגתית כשה' מלווה אותנו, נוכל לצאת מהמקום המוכר בלי לאבד את עצמנו בדרך.
0 תגובות