לפעמים מילה אחת קטנה, מגלה על האדם יותר מאלף מעשים. יעקב אבינו, שזה עתה הגיע מדרך ארוכה, רואה קבוצת רועים יושבים ליד הבאר ומשום מה, לא משקים את הצאן. הוא לא מכיר אותם, אין ביניהם היכרות מוקדמת או קשר משפחתי, ובכל זאת הוא פונה אליהם במילה מפתיעה: "אַחַי". רק אחר כך הוא שואל אותם, “מאין אתם”, ובהמשך אף מעיר להם בעדינות על מעשיהם.
הרב יעקב קמינצקי, בספרו 'אמת ליעקב', נעצר על המילה הזו. הוא שואל בפשטות: למה לקרוא להם “אחים”? הם הרי זרים לו לגמרי. והתשובה שלו מפתיעה: יעקב עמד למתוח עליהם ביקורת (ע' ברש"י על המקום), אבל לפני הביקורת - הוא יצר חיבור. לפני שהוכיח - הוא אמר “אַחַי”. כי תוכחה שלא נשענת על אהבה, היא לא תוכחה אלא התנגשות. אדם לא באמת שומע מישהו, שלא רואה בו טוב. וזה לשונו: "וזה חובה גדולה מוטלת על המוכיחים, שתהיה מושרשת בלבותם אהבת הבריות, ובאם לאו אינם יכולים להוכיח. ואפשר דזהו ביאור הגמרא [ערכין], 'תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח' "
להוכיח זה לא לדבר חזק - זה לדעת איך לדבר, מתי לדבר, ובעיקר מאיזה מקום בלב. הרב קמינצקי כותב ש“המוכיח צריך לאהוב את החוטא בשעה שמוכיחו”, כי אם אין אהבה בלב, אין רשות לפה. זו אמירה עמוקה מאוד. כי לעיתים נדמה לנו שהצדק מעניק לנו זכות דיבור. אבל האמת היא שהאהבה היא שמעניקה לנו את הזכות הזו, ולא הצדק.
יעקב אבינו מראה לנו שהדרך להאיר למישהו את הדרך - עוברת דרך קשר וחיבור. לא דרך עליונות, לא דרך ביקורתיות, אלא דרך אחווה.
המשנה במסכת אבות מוסיפה נדבך חשוב: “הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.” ה'תפארת ישראל' מסביר שהסדר כאן איננו מקרי: אי אפשר “לקרב לתורה” בלי להיות קודם “אוהב את הבריות”. אדם לא שומע עצת שונאו, רק עצת אוהבו. זו אמת פשוטה שנכונה בבית, בעבודה, ובכל מקום שבו אנחנו מתייחסים למעשים של אדם אחר.
אפשר להאיר גם בלי להכאיב. אפשר לומר “לא נכון” בלי להשפיל. אבל לשם כך צריך להתחיל מהמקום שבו הלב פתוח, ולא ממקום שבו הלב מתוח. יעקב מלמד אותנו שברגע שאתה רואה באדם מולך כ'אח', הדברים שאתה אומר נשמעים אחרת לגמרי. הטון משתנה, המבט משתנה, והמילים עצמן מקבלות טעם אחר.
בעולם שלנו, שבו כל שיחה עלולה להפוך לוויכוח, הפסוק הזה הופך רלוונטי מתמיד. ביקורת הפכה קלה יותר - אנחנו רגילים להעיר, לכתוב, לתקן, לשתף “דעה”. אבל נדמה שככל שרבו המילים, כך פחתה ההקשבה. כי מילים שלא נובעות מאהבה לא מצליחות באמת להגיע אל הצד השני. אנשים לא נפתחים אל מי שמעמיד אותם למשפט, אלא אל מי שמקשיב להם חזרה.
אפשר לחשוב על זה גם במעגלים הקרובים ביותר: הורה שמבקש להעיר לילד, מורה לתלמיד, חבר לחבר, אשה לבעלה. לפני שאומרים מה לא בסדר, כדאי לשאול את עצמנו האם האדם שמולנו מרגיש אהוב. אם כן – גם מילים קשות יוכלו להישמע. אם לא – אפילו מילה רכה עלולה להכאיב.
כשיעקב אומר “אַחַי”, זו לא מחווה מנומסת, זו דרך חיים. זו הזמנה למפגש. ורק אחרי שהמפגש נוצר - אפשר לדבר על מה שצריך לתקן.
0 תגובות