בשדרה החמישית ברחוב האורנים היה עץ צעיר בן כמה חודשים. הוא היה כל כך קטן וכל כך שביר, והמגדלים שלו פחדו כבר מה ייצא ממנו. הם ראו אותו מביט לכל הכיוונים, וצומח לכל הצדדים, ונבהלו. הם רצו שהוא יצמח ישר, שהוא יהיה יפה, ושהם יקבלו מחמאות עליו. הם רצו לנוח בצלו כשיגדל, ורצו שכל האנשים שעוברים ברחוב יראו איזה עץ מוצלח הוא. ו... כן, הם רצו גם שיהיה לו טוב.
וכך, כעבור כמה ימים, עצרה משאית בשדרה החמישית, ופרקה קרש ארוך וישר. לקרש לא היה כלום, לא היה לו יופי ולא אופי, אבל הוא היה ישר – ולמגדלים זה הספיק.
פועלים חרוצים לקחו חבל וחיברו את הקרש לעץ הצעיר. כשסיימו, הם עלו על המשאית, ועזבו את הרחוב.
העץ היה מופתע, הוא הביט בקרש וניסה לחייך אליו – "אתה שמח להיות איתי?" הוא שאל אותו בהיסוס, "כי אני מאד אוהב חברים, אתמול חשבתי בדיוק איך זה כשאתה..." הוא נעצר פתאום, הקרש הביט בו במבט אטום. העץ הסתכל עליו במבוכה, "אז חשבתי ש... לא יודע, זה מעניין אותך בכלל?" קולו נשמע מבוייש. הקרש לא ענה. לא חייך.
אדיש.
העץ משך בכתפיו ושתק אף הוא.
בימים הבאים ניסה העץ להשתחרר קצת מהקרש, הוא ניסה לפנות לצדדים, לדבר עם העצים השכנים שלו, הוא רצה לספר להם על השינוי שחל בחייו, לשתף אותם. אבל כל הזמן הקרש משך אותו לחזור, ולא הרשה לו לזוז.
בהתחלה העץ היה כועס, הוא היה מנסה לדבר בהיגיון, מנסה להתחנן, לבכות, אבל אחרי מספר שבועות הוא הבין שאין לו ברירה, וזהו, הוא החליט לגדול ישר ללמעלה, העיקר שלא לריב.
הקרש נשאר אדיש.
והמגדלים היו שמחים.
ליד העץ הצעיר היה עץ אחר, הוא היה כבר וותיק, הוא כבר הספיק לראות שהעולם בצדדים מעניין הרבה יותר מאשר למעלה, הוא ראה את החברים שלו צומחים ישר למעלה, וזלזל בהם. הוא צמח פרא לכל הכיוונים.
כשאנשים היו עוברים לידו הם היו מצביעים עליו וממלמלים משהו על עצים מופרעים, והילדים היו תמיד צוחקים עליו ותולשים לו את העלים. והמגדלים שלו? הם הקפידו לא לעבור בשדרה החמישית, ואם בלית ברירה היו עוברים שם, הם היו מכסים את פניהם בצעיף כדי שלא יזהו אותם.
יום אחד המגדלים של העץ הוותיק יצאו למסיבת תה, שם הם פגשו את המגדלים של העץ הצעיר, "שמעתם על הקרש?" שאלה המגדלת של העץ הצעיר, "הוא עושה נפלאות", היא אמרה.
ויום אחר כך הגיעה משאית לשדרה החמישית ופועלים חרוצים פרקו קרש עבה וישר, והידקו אותו בחבל לעץ המרדן.
העץ היה בשוק! הוא הביט בקרש בסלידה, "אתה מתכוון להיות פה הרבה זמן?" הוא שאל, הקרש לא ענה. העץ הסתכל עליו – "תגיד לי, מה בדיוק אתה מתכנן לעשות לי, הא?" הקרש שתק. העץ החל להתפרע, החבלים חתכו את הגזע שלו וזה כאב מאד, אבל הוא לא הפסיק.
במשך הימים הבאים העץ היה עסוק במחשבות בלתי פוסקות, הוא ניסה לחשוב על דרכים שונות להשתחרר, והרגיש את הלב שלו מתמלא בזעם.
מספר ימים אחר כך הוא מצא שיטה, הוא החליט לגדול עקום לגמרי, לכוון השני, ולמרות שזה היה מאד לא נח, הוא היה גאה בעצמו שהצליח להשתחרר מהקרש הארור שמוצמד אליו.
ככה עברו הימים, העץ נרגע טיפה, והעולם נראה כאילו הוא מתנהל על מי מנוחות, אבל בסוף החודש באו המגדלים לראות את העץ.
הם באו באמצע הלילה, בצעדים מהוססים, אבל מה שראו היה גרוע יותר מכל החלומות השחורים שלהם. העץ היה מעוקם לגמרי וצמח בצורה משונה ומסוכנת, הקרש העבה היה מוצמד אליו מהצד, חסר תועלת לחלוטין.
אחרי כמה ימים הגיעה משאית לשדרה החמישית ברחוב האורנים ופועלים חרוצים פרקו משם קרש, הם גררו אותו עד לעץ והצמידו אותו לצד השני שלו, לצד העקום.
העץ התחיל להשתולל. יומיים שלמים הוא ניסה לזוז מצד לצד, הקרשים עמדו שם חזקים ושותקים, אחרי יומיים הוא צנח חסר כוח, ואם לא היה מחובר לשני קרשים מגעילים, הוא היה כבר נופל לגמרי. העץ היה עייף, הוא הפסיק לזוז, אבל מוחו המשיך לנסות ולטוות תוכניות שונות להשתחררות.
אחרי כמה ימי מנוחה, הוא מצא פיתרון.
הוא החל להשקיע בענפים שלו, הוא פיתח אותם והאריך אותם. שורשיו וגזעו הדלדלו ונהיו דקים, אבל הענפים צמחו והתארכו. הוא התאמץ מאד, היה חשוב לו להצליח להיות ארוך יותר מהקרשים הטפשים.
בסוף החודש, אחרי מאמצים בלתי פוסקים העץ הצליח סופסוף, והענפים שלו החלו לצאת בחופשיות לכיוונים זרים.
העץ היה שמח שהצליח להערים על הקרשים ועל המגדלים שלו, הלב שלו התמלא בסיפוק אדיר, אבל הוא לא הסתפק בכך, כל יום שעבר הוא היה מחפש דרכים חדשות להשתחרר לגמרי מהקרשים.
ואולי גם לנקום בהם.
עברו חודשים והענפים של העץ צמחו פרא לכל הכוונים. והגזע נעשה דק יותר ויותר.
אנשים שוב היו מצביעים עליו כשעברו לידו וממלמלים משהו על עצים מופרעים, וילדים שוב היו תולשים לו את העלים, והעץ היה שמח. ורק לפעמים בלילה היה לו קר בלב, ובבוקר הוא היה מחפש עוד דרכים להשתחרר לגמרי מהקרשים הארורים שמחזיקים אותו למטה.
יום אחד הגיעה ההזדמנות. כלב גדול עבר בשדרה החמישית. העץ הרגיש את ליבו פועם בהתרגשות, "כלב!" הוא צעק מלמעלה, הכלב הסתכל עליו בהשתוממות, זו הפעם הראשונה בחייו שעץ כלשהו קרא לו. העץ חייך אליו ברכות "אתה יכול לעשות לי טובה?" הוא אמר לו, קולו נרגש. הכלב הנהן במרץ. "יש לך שיניים חדות" אמר העץ, "אתה יכול לחתוך את החבלים שקושרים אותי לקרשים הללו?" הכלב עצר לדקה והתבונן, ואז הסתער על החבלים וכרסם אותם בשיניו.
אחרי שתי דקות הקרשים צנחו בקול רעש על המדרכה.
למשך דקה העץ הביט מסביב נדהם. הוא היה חופשי!
הוא הרגיש את הרוח עוברת ליד הגזע שלו. הוא הרגיש אותה נושבת עליו.
ואז,
הרוח התגברה.
בבת אחת העץ נפל על המדרכה, ענפיו מרעישים בקול.
שבריר שניה עבר, וכל הרחוב הזדעזע מהרעש שנשמע כשהגזע שלו נשבר.
הכלב הביט בעץ ובשני הקרשים והמשיך לרוץ במורד הרחוב.
יום אחר כך הגיעה משאית לשדרה החמישית ואספה את העץ. הפועלים הביטו בעץ בשביעות רצון, "אפשר לעשות ממנו הרבה קרשים" הם אמרו.
עלו על המשאית ונסעו משם.