איטליה היא מהמדינות האהובות עלי. המקומות, העיצוב, האוכל, האנשים דומים לנו בטמפרמנט שלהם ובעיקר צליל השפה שבעיני נשמע כמו שיר מתגלגל. לכן, בדרך חזור לארץ הקודש, אחרי גלישה באתרי הסקי האיטלקים (על עלויות ומקומות יורחב בע"ה ב'תוכנית הכלכלית') עצרתי מספר ימים במילאנו, שם התאכסנתי בבית הארחה צנוע.
>> למגזין המלא - כנסו <<
מילאנו היא עיר יקרה, כמעט מכל בחינה. עיר תיירות שעולה בהתאם. המלונות, הקניות והמסעדות (ויש כמה וכמה עם כשרות מהודרת) כך שאני שהגעתי עם תקציב מוגבל - קבעתי לעצמי להימנע מכניסה למקומות בתשלום ולהשתדל להתנהל כמו מקומי. באיטלקית אומרים: נון פוסו פרמטרמלו (לא יכול להרשות לעצמי). יש כאלו שעבורם חלק בלתי נפרד מכל טיול זה קולינריה מקומית - אבל לי לא היה כסף לכל זה. קניתי מוצרי מזון בסופרמרקט ובישלתי במטבחון אותו הכשרתי בעצמי.
מה יש לקנות?
פירות וירקות יש בשפע. ביצים. חלב עמיד מביאים מהבית או סומכים על חלב עכו"ם. יהיו כאלו שיביאו קרקרים ופריכיות, בנוסף יש ליסט - רשימת מוצרים שאפשר לקנות הכוללת מוצרים בסיסיים כמו פסטות, קווקר, דגנים, פיצוחים מיצים ותבלינים 100% טונה ושימורים ספציפיים שאפשר לרכוש.
מה עושים?
זהו שלא. אם הזמן שלכם קצוב, יש לכם מטרה ללכת לכל אתרי התיירות המוכרים ומחויבי המציאות אני ממליץ לכם לחפש כתבות טובות מזו. אבל במקרה שלי היעד היה בעיקר הדרך אליו. מילאנו, בדגש על רובע צ'נטראלה בו התאכסנתי' הוא מסוג המקומות שאפשר לשוטט בהם ולהיות מופתעים כל רגע מחדש. מחלונות הראווה, פסלים, בניינים ומרובדים אותם התייר הממוצע פחות רואה.
אל מילאנו הגעתי באמצעות המטרו, רכבת תחתית נוחה ומהירה. אין יותר מידי מה להסתבך בה. כמובן שעל מנת להסתדר תצטרכו אנגלית בסיסית אותה וודאי רכשתם בתלמוד התורה. האיטלקיים אותם תפגשו ישמחו בד"כ לעזור. יותר מפעם אחת בעת שביקשתי עזרה, הם הוציאו את הסמארטפון שלהם ובדקו במיוחד איך וכיצד להגיע למקומות שרציתי.
אבל, כאן יש גם 'אבל'. אחוז גדול מקרב האנשים שהולכים ברחוב אינם איטלקיים. כמות גדולה של תיירים והעצוב יותר, כמות אדירה של מהגרים, פקיסטנים, קנייתים, או ערבים ממקומות שונים. מה שמביא אותנו לשיחה שניהלתי עם אליסו, אותו פגשתי בתחנת הרכבת המרכזית. הסנטרלה סטיישן (Milano Centrale).
תוך כדי שאני מתפעל מהמבנה המרשים, מהעיצוב, מהגילופים, מהפסלים, מגודל המבנה והמחשבה על הפרטים הקטנים, ניגש אלי אדם גדול גוף ושואל אותי משהו באיטלקית: "מי סקוזי" (סליחה) דובה סונו אי גבינטי? (איפה השירותים)", עניתי לו באנגלית שאינני דובר את השפה אז הוא עבר לשוחח איתי באנגלית. "פארלה אינגליסי? (דובר אנגלית?)" מתברר שהוא בסך הכל חיפש את השירותים, גם אני הייתי זקוק כך ששנינו יצאנו למסע חיפוש משותף.
מפה לשם התברר לי שהוא סוחר דגים מפלרמו סיציליה שהגיע לסגור מקום לסגור דוכן באיזה שוק דגים מקומי. שוחחנו, הוא לימד אותי כמה מילים באיטלקית "קואנטו קוסטה קואסטו" - כמה זה עולה. קארו - יקר. אקונומיקו - זול. אבל דבר אחד שהוא אמר תפס את תשומת ליבי. "אתה תייר כאן "און טוריסטה". בא והולך. זה מצויין לנו אבל הרבה מהגרים באים לכאן, הורסים לנו את הכלכלה, לוקחים את העבודות לנו ולילדים שלנו. אין לנו ביטחון בבתים שלנו".
זאת לא הבעיה היחידה שלהם. "מה זה איטליה?", הוא שאל. "נורד" (צפון) או "סוד" (דרום)? איטליה היא ענקית. לפני מאות ואלפי שנים היגרו לאיטליה אנשים שונים ממקומות שונים והתיישבו בחלקים שונים של הארץ שאף עברה במשך השנים תהפוכות, מלכויות ותרבויות שונות. אין בהכרח אדם איטלקי או תווי פנים איטלקיים, לכל מקום הבעיות שלו. במרכז המצב בסדר, אבל בדרום המצב קשה, הרבה בתים בלי תושבים ותשתיות קורסות. אתה רואה רק את מה שיפה אצלינו.
השיחה שלנו מתגלגלת אל vפוליטיקה. ראשת הממשלה העכשווית היא ג'ורג'יה מלוני. מדובר באישה הראשונה באיטליה אשר מכהנת בתפקיד אך האמירות וההיסטוריה של מפלגתה מעלים חשש. בגיל חמש עשרה היא הצטרפה לאגף הנוער של התנועה הסוציאלית האיטלקית שהייתה בעברה נאו-פשיסטית.
"תגיד" שאלתי את אליסו. "קראתי באיזה מקום שהיא אמרה על בניטו מוסולי שהוא היה היה פוליטיקאי מוצלח".
"נכון'" הוא ענה' "מוסוליני עשה גם דברים טובים, מלוני לא מאמינה בכל הרע שהוא עשה ולא חושבת שזה הדרך וכן, יש דברים שאני מסכים איתה, כמו ערכי המשפחה והגברת הילודה. אין לנו ילדים באיטליה, כולם מבוגרים, רק למהגרים יש משפחות גדולות והם משתלטים על המדינה שלנו".
נפרדתי ממנו לשלום. הוא לא ידע שאני יהודי ומתוך דבריו הבנתי שהוא כנראה לא אוהב ישראל גדול, אבל אולי דווקא זה הזמן לגשת לרציף 21. הרציף ממנו בזמן הצורר מוסליני נשלחו יהודי איטליה למחנות ההשמדה.
רציף 21 היה בנוי מתחת לקומת הרחוב. הוא לא שימש להובלת נוסעים אלא לרכבות דואר. הכניסה אליו הייתה מצידה של התחנה. דבר זה הועיל לנאצים משום שכך יכלו להעמיס את היהודים על קרונות משא בלי שהאוכלוסייה המקומית תבחין בכך. בתוך כל קרון נדחסו בצפיפות נוראית בין 60 ל-80 איש, ולאחר שנסגרו ונחתמו כך שלא ניתן היה להבחין באנשים, הם היו מועלים בעזרת מעלית מיוחדת לקומת הרחוב של התחנה. המסע בקרון לקח בין 3 ל-7 ימים, ללא אוכל ומים. עם דלי שהיה בפינה כשירותים. רבים לא שרדו את המסע בקרון.
בתקופת פעילותו של הרציף בשירות הנאצים, נשלחו ממנו מאות יהודים ב 14 משלוחים לאושוויץ-בירקנאו, מאוטהאוזן, ברגן-בלזן, רוונסבריק ופלוסנבירג. מתוכם הצליחו לשרוד 26 יהודים בלבד. חלק מהמשלוחים היו ישירים לגרמניה ופולין, וחלק עצרו קודם במחנות ריכוז באיטליה. נספו מעל ל-7,900 איש.
וכמה מילים על הצורר. מוסליני ביטל את השלטון הדמוקרטי באיטליה והחליף אותו בשלטון פשיסטי בעל אופי רודני. בהמשך קבע חוקי גזע והגביל את זכויות היהודים, ולאחר שהיה תלוי לחלוטין בגרמנים רדף באופן אקטיבי אחרי היהודים ופעל להסגרתם לידי הנאצים לשם השמדתם. והנה עוד נתון אחד לא מוכר: כחלק ממלחמת העולם השנייה, חיל האוויר האיטלקי תקף מן האוויר את העיר תל אביב. נהרגו כ-130 איש ונפצעו כמה מאות.
אז היסטוריה האיטלקית לא עושה לי כל כך טוב, אני מוצא את עצמי ממשיך עם זרם האנשים אל פני רחוב סאון פואלו. שדרה ארוכה של חנויות יוקרה. החל מחליפה ב-3000 יורו ועד לכובע צבעוני במיוחד ב-60 יורו ומוכרי רחוב שמוכרים ערמונים ובלונים. ויש גם קבצנים. יש הרבה קבצנים במילאנו. חלקם אפילו לבושים כמו איטלקים. כאלה הם האיטלקים, לבושים יפה. חליפות, נעליים, כובעים.
הליכה ארוכה מביאה אותי אל מבנה מטורף שמתגלה ככנסיה, האמת לאיטליה מסורת נוצרית אדוקה שמתבקש שתכלול בתוכה גם רדיפת יהודים, אך בשיחות עם אנשים רבים, כיום מרבית הצעירים והנוער - אינם בעניין. הם כן מסורתיים כשמדובר בחגיגות אותם חוגגים באדיקות. אך תו לא. כך או כך ברחבי העיר כנסיות רבות שכמובן אסור להיכנס ואף לא להתפעל, מה שכן מעניין זה המון פסלים, חריטות וציורים שלקוחים מתוך ספר התנ"ך, חלקם נעשו בידי אומנים היסטוריים בכל קנה מידה כמו לאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, קאראווג'ו ועוד.
האמת, שכל בניין שני הוא גם מוזיאון כל שהוא. אבל אני בלי תקציב לזה וגם אני לא חושב שיש הצדקה לשלם על כניסה למקום ולפגוש תמונות לא ראויות או כאלה שגם ככה אפשר לראות בגוגל, חבל על כל יורו שיכול ללכת לקפה, אז אני ממשיך והולך והולך עד להגעה אל רחבת ענק ושער אדיר ממדים.
"מה זה?", שאלתי זוג איטלקים שהיו עסוקים בסידור פיקניק בגשם השוטף. זה הוא La Porta della Pace שער השלום אשר נבנה על ידי נפוליאון במאה התשע עשרה.
שער השלום? אני מקשה. יותר מזכיר לי את שער ניצחון מרומא, שגם הוא יושב על רקע היסטורי עצוב לעם היהודי. אך הם מתעקשים שזה שער שלום. נו נו.
כאן אני שומע קריאות "משה, משה, מה קורה משה?" אני מסתובב ורואה קבוצת צעירים ישראלים. אני נזכר היכן נפגשנו - בנמל התעופה בן גוריון.
כשאני הגעתי לשדה, ב-6 בבוקר, היה תור נוראי. עמדתי כחצי שעה בתור כשלפתע קבוצת צעירים החליטה שהם כבר היו ורק הלכו שניה ופשוט עקפו את כולם. זה כמובן לא עבר בשקט ופרצה מהומה שבסופה הם הצליחו לעקוף את רובינו (למי יש כוח לריב בכזו שעה). אבל מה שהיה סגירת מעגל נחמדה היא שכנראה בשל העומס, פתאום ניגש אדם מבוגר לתור והוציא מתוך התור כמה עשרות אנשים לכיוון הדלפק האחורי של הביזנס. אני ועוד קבוצה עקפנו את התורות גם בבידוק הביטחוני בתור נפרד מהיר ודווקא הם שהיו מקדימה נשארו מאחור...
נפגשנו שוב בתור לעליה למטוס, שם סיכמנו על זה שלא כדאי ולא שווה לרוץ ולעקוף כי בסוף כולם נפגשים. זאת אגב גישה מצוינת בשדות תעופה שם אתם רצים מתור לתור ומעמדה לעמדה. אף פעם לא הבנתי את אלו שאיך שהמטוס נוחת מיד קמים ומחכים לפתיחת הדלתות. לא חבל? גם ככה ניפגש בהמתנה לשאטל או בהמתנה למזוודות. מה שמוביל אותי לתובנה הגדולה מכולם: החלק הכי טוב בכל טיול היא השיבה הביתה.
