ב-כ"ו סיון התשפ"ה, בשעות הבוקר המוקדמות, פתח חיל האוויר האמריקאי במתקפה חסרת תקדים על שלושה ממתקני הגרעין המרכזיים של איראן – פורדו, נתנז ואספהאן. לראשונה נעשה שימוש מבצעי בפצצת ה-GBU-57, הידועה בשם "מפצחת הבונקרים" – הפצצה החזקה ביותר שיוצרה אי פעם לחדירה למבנים תת-קרקעיים.
אתר פורדו, החפור בעומק של 90 מטר תחת סלע ובטון בתוך הרי זגרוס נחשב ליעד כמעט בלתי חדיר. הפנטגון עצמו הודה בעבר כי לא החזיק באמצעים שיכולים לחדור אליו – אך המאזניים השתנו.
כדי להבין מהי פצצה חודרת בונקרים, צריך להתחיל מהבסיס: מהו בכלל בונקר? מדובר במתקן ממוגן שמטרתו להגן על מה שבתוכו מפני פיצוץ חיצוני. בונקר יכול להיות עשוי מבטון מזוין (כמו ממ"ד), פלדה, שכבות סלע טבעי (כמו בונקרים ברמת הגולן) או שילוב של כל אלו – לעיתים אף קבור עמוק באדמה.
מאחר שבונקר נועד לעמוד בפני פיצוץ מבחוץ, הדרך היחידה לפגוע במה שבתוכו היא ליצור פיצוץ מבפנים. כאן נכנסות לתמונה הפצצות החודרות – המכונות גם "מפצחות בונקרים". הן לא נועדו להתפוצץ על פני השטח, אלא לחדור את שכבות המיגון, לחדור פנימה – ורק אז להתפוצץ בתוך המתחם המבוצר.
כבר מאז מלחמת המפרץ, האמריקאים הבינו שכדי לחדור לעומק לא נדרש בהכרח חומר נפץ רב – אלא פצצה כבדה, צרה ומהירה. כך למשל פותחה פצצה במשקל שני טון, אך רק כ-300 קילוגרם ממנה היו נפץ. המשקל והשילוב בין הצורה לאנרגיית הפגיעה – הם המפתח.
המומחה הצבאי דניאל בכמט מדגיש שלעיתים קרובות מצפחת בונקרים נאמר בטעות בתקשורת על הפצצה MK-84, למשל, אמנם שוקלת כ-900 ק"ג, אך איננה פצצת חודרת בונקרים – היא פשוט פצצה רגילה. לעומתה, הפצצה BLU-109, באותו משקל, נבנתה במיוחד לחדירה: מעטפת עבה, גוף צר ויכולת לחדור מבנים מבוצרים.
פצצות חודרות בונקרים מתוכננות כך שיממשו ארבעה תנאים עיקריים: משקל גבוה, מהירות רבה, קוטר צר ומעטפת חזקה במיוחד. כדי להשיג זאת, הן מקריבות את כמות חומר הנפץ – לטובת עיצוב ומבנה שמאפשרים חדירה עמוקה.
כדי לשפר את היכולת הזו עוד יותר, פותחו שיטות חכמות: כבר במלחמת העולם השנייה הבריטים הצמידו רקטות לפצצות – מה שהביא למהירות גבוהה במיוחד רגע לפני הפגיעה, וכך שיפר משמעותית את חדירתן.
רעיון נוסף הוא פצצת טנדם – שממש כמו טיל נ"ט, מתחילה בפיצוץ מקדים שפותח חור, ואז הרסיס העיקרי עובר בעדו. דוגמה מתקדמת היא פצצת SDB – פצצה קלת משקל אך מדויקת במיוחד, שגופה הצר ומעטפתה הקשיחה מאפשרים לה לחדור בונקרים סטנדרטיים למרות שמשקלה הכולל הוא רק 130 ק"ג.
אבל אף אחת מהפצצות הללו אינה משתווה ל-GBU-57 – הפטיש האולטימטיבי. מדובר בפצצה באורך של כ-6 מטרים, במשקל של מעל 12 טון, מתוכם 2 טון חומר נפץ בלבד. היא מוטלת ממפציץ B-2, וטסה מגובה רב כדי לצבור מהירות מקסימלית. גוף הפצצה בנוי מפלדה קשה במיוחד, שעמידה פי 2.5 מהפלדה המשמשת לקני תותחים. המטען שלה מתוכנן להתפוצץ בדיוק בעומק הרצוי – רק לאחר שמיצתה את כל האנרגיה הקינטית שבמהירות הפגיעה.
בדיוק ההפעלה קריטי: כל מטר חדירה נחשב. לכן גם מערכות ההנחיה של הפצצה – שילוב של לייזר ו-GPS – מאפשרות לה לפגוע לא רק במטרה המדויקת, אלא ממש באותו נקודה שנפגעה קודם. הדבר חשוב במיוחד כאשר יש צורך להטיל יותר מפצצה אחת על אותו בונקר – כדי שכל אחת תיכנס ממש דרך "החור" של קודמתה, כמו חץ שנכנס בזנבו של חץ אחר.
המתקן האיראני החדש, כך לפי ההערכות, נבנה כאמור לעומק של כ-90 מטרים בתוך הרי זגרוס, ככל הנראה בחפירה אלכסונית או אופקית – מה שמאפשר גישה לציוד כבד. המתחם (היה) בנוי כמערכת מנהרות, מחופה בבטון תומך, וכוללת תשתיות נלוות כמו חשמל, קירור ואוורור. אך יתרה מכך, הבונקר עטוף בסוג מתקדם במיוחד של בטון בשם UHPC – בטון בעל ביצועים גבוהים במיוחד, הכולל סיבי פלדה ופחמן, ועמיד פי ארבעה מבטון רגיל.
לדברי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ - בהצהרה לאחר התקיפה האמריקאית אמר: המתקן בפורדו הושמד, והפעולה הייתה "הצלחה גדולה". וכנראה שיש לו מקורות טובים.
| קרדיט דניאל בכמט
0 תגובות