שקט מתוח ירד על מחנה העבודה השוקק. אלפי פועלים הודים, שנשכרו בידי האימפריה הבריטית לבנות את מסילת הרכבת המסוכנת דרך לב אפריקה, התחפרו באוהליהם הפרוצים, האש במדורות נצנצה באור חלש. הלילה אפף את יערות צאבו שבקניה, אך השקט לא הביא עמו שלווה. להיפך, הוא היה טעון באימה, ציפייה קפואה לקראת הבלתי נמנע.
קריאות אימה מחרידות נשמעו לפתע באישון לילה, והמחנות התעוררו בצרחות וזעקות פאניקה. אריות צאבו אוכלי האדם חזרו, והחלו ברשימת חיסול חדשה של קורבנות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בין הקורבנות הראשונים של האריות היה סוהר הודי בשם אונגן סינג, שנחטף מאוהלו ונאכל. קולונל ג'ון הנרי פטרסון, המהנדס הבריטי שנשלח לפקח על בניית הגשר מעל נהר צאבו, מתאר:
"כשלושה שבועות לאחר הגעתי, העירו אותי עם שחר וסיפרו לי כי אחד מקציני העבודה הבכירים שלי, סיקי חסון ומכובד בשם אונגן סינג, נגרר מתוך אוהלו ונאכל.
כמובן שלא השתהיתי, וביצעתי מיידית בדיקה במקום. עד מהרה השתכנעתי שאכן מדובר באריה: טביעות רגליו נראו בבירור על גבי החול, ותעלות עמוקות שהותירו עקבי הקרבן הובילו אל תוך הסבך, והראו את כיוון הגרירה.
"יתרה מכך, הקצין לא היה לבד: הוא חלק את אוהלו עם כחצי תריסר פועלים נוספים, ואחד משותפיו למיטה אף היה עד ראייה לאירוע כולו. הוא תיאר כיצד, מעט לאחר חצות, הכניס האריה את ראשו מבעד לפתח האוהל, ותפס את אונגן סינג בגרונו, שכן הוא שכב סמוך לפתח. האיש האומלל צעק "צ'ורו!" ("עזוב!") וחיבק את צוואר האריה, אך כעבור רגע נגרר ונעלם, בעוד חבריו הנדהמים שוכבים חסרי אונים, מאזינים לאימת המאבק שהתרחש בחוץ.
"ברור כי אונגן סינג נאבק בעוז, אך מה היה סיכויו? אמר אחד הפועלים בכובד ראש".
היה זה רק אחד מתוך 135 קורבנות שהאריות היו אחראים למותם. לילה אחר לילה.
ג'ון הנרי פטרסון: הרפתקן חסר פחד
לוטננט-קולונל ג'ון הנרי פטרסון (1867–1947), היה קצין צבא בריטי ממוצא אירי, צייד וסופר, נודע בעולם בעיקר בזכות הצלחתו לחסל את אריות צאבו אוכלי האדם.
מסילת הרכבת לאוגנדה, המכונה "קו הרכבת המשוגע" או "נחש הברזל", הייתה פרויקט ענק ושאפתני של האימפריה הבריטית בסוף המאה ה-19. מטרתה הייתה לחבר את נמל מומבסה שבאוקיינוס ההודי לפנים היבשת, תוך מעבר דרך קניה של ימינו, וליצור קשר עם אוגנדה.
מי שנבחר לפקח על הפרויקט ההנדסי העצום הזה, ובמיוחד על בניית הגשרים המורכבים, היה ג'ורג' וייטהאוס. אך ככל שהמסילה התקדמה אל תוך יערות צאבו, המשימה הפכה קשה ומסוכנת יותר. כ-36,811 עובדים גויסו לצורך הבנייה, רובם המכריע הודים שהובאו מבריטיש. תנאי העבודה היו קשים מנשוא: מחלות, פעילות שבטית עוינת וחיות בר מסוכנות גבו מחיר כבד. בין השנים 1895 ל-1903, מתו 2,493 עובדים במהלך הבנייה. אך שום דבר לא הכין את הבונים לאיום המבהיל של אריות צאבו.
תחילה נראה שצייד האריות בפועלים נכנס לשגרה מדממת ובכל זאת שגרה. מחנה ראש המסילה, על כל שלושת אלפי אנשיו בצאבו, נדמה היה שהוא כאן כדאי להישאר.
פטרסון כותב:
"אני מניח שכל איש הרגיש, שכיוון שלאוכלי האדם היה מספר כה גדול של קורבנות לבחור מתוכם, הסיכויים שיבחרו דווקא בו היו קטנים מאוד. אך כאשר המחנה הגדול התקדם עם הרכבת, הדברים השתנו באופן משמעותי. אני נשארתי אז עם כמה מאות בודדות של אנשים בלבד להשלמת העבודות הקבועות; וכיוון שכל שאר הפועלים חנו באופן טבעי יחד, תשומת הלב של האריות הפכה ברורה יותר והותירה רושם עמוק יותר. בהתאם לכך, פרצה בהלה של ממש, ונדרשו כל כוחות השכנוע שלי כדי לגרום לאנשים להישאר".
פעמים רבות הבטיחו לפטרסון הפועלים ההודים, בנימה רצינית ועמוקה, שאין שום טעם לנסות לירות באריות. לדבריהם, שוכני הצללים הללו אינם אלא רוחותיהם הזועמות של שני צ'יפים מקומיים שמתו, אשר נטלו את דמות האריה כדי למחות על כך שמסילה חוצה את תחומיהם הקדושים, ולנקום את חילול כבודם על ידי עצירת בנייתה.
או שנלך מכאן או שנטרף, סיכמו הפועלים.
הדו-קרב
פטרסון, צייד טיגריסים מנוסה מאז שירותו בהודו, נחוש היה לשים קץ לשלטון הטרור. הוא ניסה אינספור שיטות: ארב לאריות מעצים, ניסה להציב מלכודות, ואף השתמש בעובדים כפיתיון בתוך מבנה מוגן. אך האריות היו חכמים ותחמנים מדי.
באותה תקופה היו מחנות העבודה של הפועלים פזורים על פני שטח רחב מאוד, כ־8 מיילים לכל כיוון מצאבו, והאריות, לפי שיטת פעולתם, היו פורצים כל לילה למחנה אחר. לכן היה קשה מאוד לחזות היכן יתקפו בלילה הבא.
היה נדמה אפילו שיש להם כישרון יוצא דופן, כמעט על־טבעי, לדעת מראש היכן פטרסון ממתין להם כך שבכל מקום בו הוא ארב להם, מפתה ונוח ככל שיהיה, הם לא הופיעו בו כלל, אלא הלכו לטרוף מישהו אחר במחנה אחר.
ארוחת ערב לאין קץ
בחודש דצמבר אחרי שהאריות הספיקו לחסל מאות פועלים מדי לילה, ופטרסון כבר היה נואש, נשלחה תגבורת בדמותו של קצין מחוז מר וייטהד. פטרסון שלח נער מקומי לקבל את פני וייטהד בתחנת הרכבת שבמחנה צבוא, אך זה שב כעבור זמן קצר, מבוהל ומתקשה לדבר. לדבריו, לא הייתה כל רכבת, לא נוסעים, רק אריה ענק עומד על הרציף, בוהה באפלה. הדיווח התקבל בספק, שכן באותם ימים פטרסון נאלץ להתמודד תדיר עם שמועות בהלה מצד עובדים פוחדים.
באותו ערב, כשהאורח המיועד לא הופיע, פטרסון סעד לבדו. ולפתע בחסות החשכה נשמעו יריות. פטרסון זינק לעמדת התצפית שהקים מעל אחת הקורות, סמוך למחנה, ושם הבחין בנהמות, גרגורים וצלילי גריסת עצמות. מבלי לדעת מיהו הטרף, ירה לעבר עיניים זוהרות בחשכה, אך האריות גררו את שללם ונעלמו מעבר לגבעה.
עם שחר הופיע לפתע מר וייטהד. בגדיו היו קרועים, גבו מדמם, פניו חיוורות. כאשר פטרסון שאל לפשר היעדרותו, השיב בציניות "ככה מקבלים אורח?". רק לאחר שהסתובב והראה את גבו, הבין פטרסון את ממדי הזוועה. ארבעה חריצי טפרים נחרצו בבשרו לאורכם של עשרות סנטימטרים.
וייטהד סיפר כי הגיע לתחנת צ'אבו לאחר רדת החשיכה. הוא צעד לעבר המחנה יחד עם משרתו, עבדאללה, שנשא עששית מאחוריו. כשהגיעו למעבר צר, זינק לפתע אריה מהגדה העליונה, הפיל את וייטהד לקרקע וקרע את גבו. ירייה שירה באינסטינקט הבהילה את החיה, אך רק לרגע. האריה שב מיד, התנפל על עבדאללה וגרר אותו לתוך הלילה.
מותו של אוכל האדם הראשון
יום אחד יצא קולונל ג'ון פטרסון מהאוהל שלו מעט אחרי הזריחה. לפתע ראה סווהילי רץ אליו וזעק "סימבה, סימבה" (בסווהלית - "אריה, אריה") ומציץ לאחור מדי כמה שניות. מבירור קצר הבין שהאריות ניסו לתקוף מישהו במחנה הסמוך לנהר. הם לא הצליחו לתפוס אדם, אבל חטפו והרגו חמור, וכרגע עסוקים בטרף לא רחוק משם.
פטרסון הבין שזו שעת כושר. הוא לקח את הרובה הכבד שחבר בריטי השאיר לו מבעוד מועד והחל להתגנב אחרי הסווהילי אל כיוון הסבך. הוא התקדם בזהירות וראה את אחד האריות מבעד לצמחייה, אבל בדיוק אז דרך המדריך שלו על ענף יבש. האריה שמע את הרעש, נהם ונעלם בג'ונגל.
פטרסון חזר למחנה באכזבה אך מהר מאוד עבר לפעולה. הוא כינס את הפועלים והורה להם להביא כל כלי רועש אפשרי. תופים, פחים, כל מה שיש. הוא פרש אותם בחצי מעגל סביב השיחים והורה להתחיל להרעיש רק לאחר שיגיע לעמדה בצד השני.
הוא זחל לבדו ומצא נקודת תצפית טובה ליד שביל. נשכב מאחורי תל נמלים וחיכה. הרעש התחיל ואחריו הופיע אריה גדול, חסר רעמה, שצעד לאט בשביל. הוא נעצר מדי פעם והביט לאחור, מתעלם לגמרי מנוכחותו של פטרסון. כשהתקרב מספיק, כיוון אליו פטרסון את הרובה, אבל בדיוק ברגע הלחיצה, נשמעה רק נקישה ריקה. תקלה.
האריה הבחין בו. הוא קפא לרגע, נהם בזעם ואז, במקום לתקוף, הסתובב וקפץ לתוך הסבך. פטרסון ירה בקנה השמאלי של הרובה ופגע בו, שמע נהמה חזקה, אבל האריה שוב נעלם. הוא ניסה לעקוב אחריו אך עד מהרה אבדו עקבותיו.
פיטרסון מתמרמר:
במרירות קיללתי את השעה שבה סמכתי על נשק שאול, ובאכזבתי וברוגזי גידפתי את הבעלים, את היצרן ואת הרובה עצמו אותו החזרתי מאוחר יותר לפארקוואר חברי עם מחמאות מנומסות.
פטרסון היה מתוסכל. המחט בנשק פשוט לא פעלה. זה היה רגע מבאס במיוחד אחרי חודשים של ציד כושל.
בכל זאת הוא לא ויתר. הוא הורה להציב בימת תצפית פשוטה כעשרה רגל מהפגר של החמור, מתוך הנחה שהאריות יחזרו. עלה לבדו עם רובה, כי המשרת שלו סבל משיעול ולא רצה לקחת סיכון. כשהחשיך, השתתק הכול. פטרסון ישב שם לבד לגמרי, בין עצים, בשקט מוחלט. פתאום נשמע ענף נשבר. אחריו רשרוש. משהו התקרב.
הוא הבין שזהו. הרגע הגיע. אך האריה לא נמשך לפיתיון אלא החל להתקרב דווקא אליו. במשך שעתיים הסתובב סביבו, בוחן את הבימה, מתקרב כל פעם קצת יותר. המתח היה עצום. הוא לא העז לזוז. ואז פתאום, משהו נחת על הראש שלו. הוא נבהל לגמרי, היה בטוח שזה האריה, כמעט נפל, ואז הבין שזה רק ינשוף. מבהיל מספיק בהתחשב בנסיבות.
כמה רגעים אחר כך שמע שוב את האריה מתקרב. ראה אותו בזווית העין בזחילה איטית, בין הצללים. הוא כיוון בזהירות וירה. האריה שאג וקפץ לתוך הסבך. פטרסון ירה שוב ושוב לאזור, עד ששמע גניחות שהלכו ונחלשו, ואז שקט מוחלט.
הוא קרב למחנה ושם סיפר שהכול בסדר ואחד האריות מת. הקריאה הציתה גל שמחה עצום. מתוך כל המחנות יצאו עשרות סווהילים עם לפידים, תופים, חצוצרות וריקודים פראיים. הם הריעו לו, השתחוו וקראו "מברק מברק" המושיע. פטרסון סירב לחפש את הגופה בלילה, מחשש שבן הזוג של האריה עדיין בסביבה.
רק בבוקר יצא לבדוק. תוך כמה צעדים מצא את הגופה. לרגע נדמה היה שהאריה עדיין חי, אך כשהתקרב הבין שהוא מת לחלוטין. שני כדורים פגעו בו, אחד מהם בלב. שמונה אנשים נדרשו לשאת אותו חזרה למחנה. אורכו היה תשעה רגלים ושמונה אינץ'.
פטרסון סוף סוף הצליח. הוא הרג את אחד מהשדים שהטילו אימה על האזור. השמועה התפשטה במהירות, ברכות זרמו בטלגרף, ועשרות אנשים באו במסילת הברזל לראות בעיניהם את האריה שנחשב לבלתי מנוצח.
מותו של אוכל האדם השני
מותו של האריה הראשון לא סיים את האימה בצאבו. בן זוגו עדיין הסתובב חופשי והזכיר את נוכחותו במהרה. כעבור כמה לילות ניסה להיכנס לביתו של מפקח המסילה, טיפס במעלה המדרגות והסתובב על המרפסת. המפקח, ששמע רעש וחשב שמדובר בפועל הודי שיכור, צעק שיילך מכאן, למזלו לא פתח את הדלת. האריה הסתפק בשתי עזים שטרף במקום.
פטרסון שמע על האירוע והחליט להישאר ער ליד בית המפקח בלילה שלמחרת. הייתה שם בקתת פח ריקה עם חרך לירי, והוא קשר שלוש עזים כפיתיון סמוך לקטע מסילה. הלילה עבר בשקט, עד סמוך לזריחה. אז הופיע האריה, תקף עז אחת וגרר אותה יחד עם שאר העיזים עם קטע המסילה כולו. פטרסון ירה כמה יריות אך החשכה הייתה מוחלטת, והצליח לפגוע רק בעז.
בבוקר יצא עם כמה פועלים לעקוב אחריו. עקבות מסילת הברזל והעיזים היו ברורים, וכעבור רבע מייל מצאו את האריה בתוך סבך, עדיין טורף. הוא נהם בזעם כששמע אותם, וכשהתקרבו עוד, זינק וברח במהירות. כולם ברחו אל העצים, פרט למר וינקלר שנשאר לצד פטרסון. כשהרוחות נרגעו והם התקרבו שוב, התברר שהאריה נעלם והשאיר אחריו את הפגרים כמעט שלמים.
פטרסון העריך שיחזור להשלים את הארוחה, ולכן בנה עמדה מוגבהת כמה רגלים מהפגר. הפעם פועל בשם מהינה נושא הרובה הצטרף, פטרסון היה מותש מלילות ללא שינה. באמצע הלילה מהינה העיר אותו ולחש מילה אחת, אריה. פטרסון תפס את רובה הציד הדו-קני שלו, המתין בריכוז ואז ראה את האריה מגיח מהסבך וחולף כמעט מתחת לעמדה. הוא ירה בשני הקנים אל כתפו והאריה נפל, אך התאושש וברח לשיחים.
למרות היריות היה פטרסון בטוח שהפעם פצע אותו קשה. עם שחר יצא שוב לעקוב אחר הדם, שזרם לאורך מייל שלם. נראה שהחיה עצרה לנוח בכמה מקומות, אבל לבסוף עקבות הדם נעלמו בין סלעים ולא היה ניתן להמשיך.
למחרת בלילה עלה פטרסון בעצמו לעמדה על אותו עץ, מתוך תקווה שינסה שוב. כשכמעט הגיע למעלה גילה נחש ארסי על הענף. הוא ירד במהירות. ואחרי שהמלווה שלו הרג את הנחש, הם חזרו לעמדה. הירח האיר היטב, ולפנות בוקר העיר פטרסון את מהינה כדי שייקח את המשמרת.
שעה אחר כך התעורר בתחושת אי נוחות, הביט סביב ולא ראה דבר, עד שפתאום הבחין בתנועה קלה בשיחים. היה זה האריה. הוא התגנב לעברם בזהירות, נצמד לכל צל. כשהתקרב למרחק של כעשרים יארד, פטרסון ירה בו לכיוון החזה. האריה נהם, הסתובב וברח בקפיצות גדולות. פטרסון הספיק לירות עוד שלוש פעמים.
עם בוקר יצאו שוב לעקוב. הפעם ליווה אותם עוקב מקומי ומהינה הלך מאחור. עקבות הדם היו רבים. הם עברו פחות מרבע מייל כשפתאום נשמעה נהמה חזקה. מבעד לשיחים ראו את האריה מביט בהם בזעם. פטרסון ירה, והחיה זינקה לעברם. הירייה השנייה פגעה אך לא עצרה אותו. השלישית לא השפיעה כלל. כשפטרסון שלח יד לרובה הנוסף גילה שהוא לא שם, מהינה המלווה כבר ברח לעץ עם הרובה השני ביד.
פטרסון טיפס מיד על העץ. אילולא ירייה אחת ששברה לאריה את הרגל, ודאי היה מגיע אליו. האריה הגיע עד בסיס העץ ואז התחיל לחזור לסבך, צולע. פטרסון תפס את רובה המרטיני מדיו של מהינה וירה. האריה נפל ללא תנועה. פטרסון ירד, ניגש, ואז פתאום החיה קמה וניסתה לזנק שוב. ירייה לחזה ואז אחת לראש סיימו את הסיפור.
פועלים רבים כבר הגיעו מהמחנה בעקבות הרעש. הזעם שלהם על האריה היה עצום, ורק בקושי פטרסון עצר אותם מלקרוע את הגופה. לבסוף הובילו את האריה למחנה בתהלוכת ניצחון. על גופו נמצאו שישה חורי קליעים. גם הקליע שפטרסון ירה בו עשרה ימים קודם לכן היה שם, תקוע בעור. אורכו היה תשעה רגלים ושישה אינץ', גובהו כמעט ארבעה רגלים. עורו היה מצולק מקוצים, כמו בן זוגו.
הבשורה על מות השד השני התפשטה במהירות. אנשים זרמו לראות את הגופה ואת הצייד שהצליח לנצח את מה שנראה כמו קללה. אבל הכי חשוב, הפועלים חזרו לצאבו, העבודה התחדשה, ואיש לא נטרף יותר.
הקולונל הציוני והקשר למשפחת נתינהו
סיפורם של אריות צאבו הוא רק חלק מסיפור חייו המלא הרפתקאות של פטרסון. הוא שב לאפריקה ב-1906 למסע ציד נוסף, ובמהלכו גילה תת-מין חדש של אילנד (אנטילופה), שנקרא על שמו: "אילנד פטרסון". הוא אף מונה למפקח הראשי על שמורות הציד במזרח אפריקה.
אך אולי הפן המפתיע ביותר בחייו היה תמיכתו הנלהבת בציונות. במלחמת העולם הראשונה, כפרוטסטנטי אדוק, פיקד פטרסון על גדוד נהגי הפרדות היהודי בחזית גליפולי, "הכוח הלוחם היהודי הראשון מזה כמעט אלפיים שנה". לאחר מכן, אף פיקד על הגדוד ה-38 של קלעי המלך, הלוא הוא הגדוד העברי, שלחם במערכה לשחרור ארץ ישראל.
פטרסון היה ציוני נלהב, שחי ונשם את התנ"ך ואת ההיסטוריה של עם ישראל. הוא אף הקריב, ככל הנראה, את הקריירה הצבאית שלו בשל התנגדותו לאנטישמיות בצבא הבריטי ותמיכתו בחייליו היהודים גם שזה היה כרוך בוויתורים על קידומים כאלה ואחרים. הוא היה חבר קרוב של מנהיגים ציוניים כמו זאב ז'בוטינסקי ובנציון נתניהו.
בנציון, אביו של יוני ובנימין נתניהו, קרא לבנו 'יוני' על שמו של ג'ון (יוני) פטרסון, שכמובן נכח גם בברית המילה, פטרסון הנרגש אף העניק תשורה, כוס כסף עם הקדשה אישית: "לרך הנימול האהוב יונתן, מלויטננט-קולונל ג'ון הנרי פטרסון".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כשפטרסון נפטר בשנת 1947, פחות משנה לפני קום המדינה, הוא ביקש להיקבר בארץ ישראל, לצד החיילים היהודים שעליהם פיקד. רק בשנת 2014, הועלו ארונו וארון רעייתו לישראל בטקס ממלכתי, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, אמר בטקס הקבורה כי פטרסון היה "ידיד גדול של עמנו, לוחם של הציונות וסנדק של צה"ל. זוהי חובה של עמנו, מדינתנו ושלי באופן אישי להגשים את משאלתו ולהביאו ארצה".
0 תגובות