בשנים 1822–1823 הפליגו מבריטניה כמה מאות מתיישבים נלהבים ומאושרים במסע מאנגליה ומסקוטלנד אל עבר "פויאיס" - מדינה חדשה ומבטיחה שעליה שמעו סיפורים מסעירים ובה חלמו למצוא גן עדן עלי אדמות. הם לקחו איתם אפילו שטרות ומטבעות של הבנק הלאומי של פויאיס, בטוחים שיזכו לעתיד שופע בארץ הפלאות שמעבר לים.
אולם במקום נמל שוקק ובירת פאר כפי שהובטח, מצאו המתיישבים חוף שומם וג’ונגל פראי. תוך זמן קצר התברר כי מדובר באשליה אכזרית: למעלה מ-150 איש נספו ממחלות ורעב, כספם ירד לטמיון, ו"פויאיס" נתגלתה כתרמית מוחלטת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
החייל הכריזמטי שהפך לנוכל מדופלם
האדם שעמד מאחורי ההונאה המדהימה הזו היה גרגור מקגרגור - חייל לשעבר והרפתקן סקוטי כריזמטי, שביסס לעצמו תדמית של גיבור מלחמה בעל תארי כבוד. מקגרגור, במהלך נאומיו חוצבי הלהבות למול לקוחות פוטנציאלים רבים, טען כי במרכז אמריקה הוענק לו על ידי מלך מקומי העונה לשם ג'ורג' פרדריק אוגוסטוס מהחוף המיסקיטו, שטח עצום בן שמונה מיליון אקרים - תמורת 'רום ותכשיטים', וכי אותו מלך אף הכתיר אותו לתואר "קסיק" (נסיך) של ארץ חדשה ושופעת בשם פויאיס, שבה כבר קיימת מושבה משגשגת של מתיישבים בריטים.
בלונדון הוא הציג שורה של מסמכים שנראו רשמיים ומשכנעים - כתב זכויות חתום בידי "המלך" מוסקיטו, מענקי אדמה נדיבים, מפות מפורטות ודגל לאומי של פויאיס - הוא אף הפיץ ספר הדרכה מהודר בן 355 עמודים שמכונה "Sketch of the Mosquito Shore, including the Territory of Poyais" – "תרשימי חוף המוסקיטו - כולל טריטורית פויאיס" -תוצר מוקפד שהוביל רבים להאמין לבדייה: פרחים, שלוש קטיפות בשנה, ערים בוהקות, בנק, אופרה ו"חברי פרלמנט". המדריך כלל גם הבטחות על דגים, זהב, תנועה חקלאית פורחת ועוד, - סך הכל הוצגה עסקת קרקע במיקום אסטרטגי עם פוטנציאל גבוה ובמחיר מצחיק (נשמע מוכר? עוד נגיע לזה...).
כל זה היה כמובן בדוי לחלוטין אך בסיפור עצמו לא היה עדיין דבר מה שימנע מאנשי החברה הגבוהה באנגליה להתפעם מהסיפור האקזוטי: מקגרגור התקבל בקרב האצולה כגיבור, קיבל אירוח באחוזה כפרית, ובכך זכתה פויאיס לביסוס אמינות כאילו הייתה מדינה אמיתית.
עם המעמד והיוקרה שצבר, מקגרגור לא התקשה לגייס הון. הוא הנפיק אג"ח של "ממשלת" פויאיס בשוק ההון הלונדוני, ובאמצעותן גייס ממשקיעים נלהבים סכומי עתק (יש האומדים שבמונחי היום מדובר במעל מיליארד דולר). בנוסף, הוא מכר למתיישבים עתידיים זכויות לקרקעות בפויאיס במחירים אטרקטיביים, תוך הבטחה שההזדמנות מוגבלת ושהקרקעות אוזלות - טקטיקה שיצרה אצל הקונים דחיפות ופחד מהחמצה ('המבצע מוגבל - רק היום').
תחילתו של מסע אל עמק הבכא
בשלהי 1822 הפליגו הספינות הראשונות כשעליהן כ-250 גברים, נשים וילדים שחלמו על התחלה חדשה בארץ הפלאות. אלא שכאמור, מה שציפה להם מעבר לאוקיינוס היה רק שטחי פרא – ג’ונגל לא מיושב שבו כ-80% מאלה שהגיעו אליו נספו ממחלות ותנאים קשים. רק מעטים שרדו כדי לחזור הביתה ולחשוף את האמת.
כאשר הידיעות על האסון הגיעו לבריטניה בסוף 1823, התרמית התגלתה ברבים. למרבה ההפתעה, חלק מהנפגעים עדיין סירבו להאמין שמקגרגור הונה אותם. כה חזק היה האמון שטיפח בהם - כמה מן הניצולים אף הגנו עליו וטענו שמארגני מסע ההגירה, לא מקגרגור, אשמים בכישלון. בינתיים מקגרגור עצמו נמלט מלונדון לצרפת לפני שייתפס, וכך לא הועמד לדין בבריטניה.
כדרכם של נוכלים רבים השואבים את כוחם מנפילתו של האחר, הוא ניסה לשחזר את התרמית גם בפריז בשנים הבאות; השלטונות בצרפת עצרו אותו ב-1825, אך בית המשפט זיכה אותו מחמת הספק והוא יצא ללא עונש. אחרי מות אשתו ב-1838 עזב מקגרגור את אירופה וחזר לוונצואלה, שם התקבל מחדש כגיבור מלחמה וזכה למעמד מכובד. הוא נפטר בשנת 1845 בקראקס, מכובד ושבע-נחת - מבלי ששילם על פשעיו מעולם. פרשת פויאיס עצמה נכנסה להיסטוריה כאחת ההונאות החצופות והמרחיקות לכת ביותר שנרשמו שעלתה בדמים מרובים תרתי משמע – תזכורת כואבת לכך שאפילו אנשים משכילים בעידנים שונים יכולים ליפול שבי אחר חלומות שווא מפתים.
למה הם נפלו בפח? הפסיכולוגיה שמאחורי התרמית
איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים, ביניהם משקיעים מנוסים, סוחרים מפולפלים ואנשי העולם הגדול נפלו להונאה פנטסטית שכזו? התשובה טמונה במנגנונים פסיכולוגיים המשותפים לכולנו. מקגרגור ניצל כמה מהטיות החשיבה והנטיות הטבעיות שלנו, שהפכו את הקורבנות לפגיעים במיוחד לשקריו:
- אמון במקור סמכותי ובדמות כריזמטית: מקגרגור ידע לייצר לעצמו הילה של סמכות ואמינות. תואר ה"גנרל" וה"נסיך" שבו התהדר, המדים והגינונים, המסמכים הרשמיים שהציג - כל אלה גרמו לאנשים לסמוך עליו באופן כמעט אוטומטי. כבני אדם, יש לנו נטייה להאמין לדמויות סמכותיות או בעלות מעמד, לעיתים בלי לבדוק לעומק את העובדות, פשוט כי 'ככה אמר המומחה'. מקגרגור ניצל זאת עד תום בזה שהופיע כדמות רבת-השפעה שהמידע ממנה נתפס כמהימן ומבוסס.
- פחד מהחמצה (Fear of Missing Out): אחד הכלים החזקים בהונאה היה יצירת תחושת דחיפות והזדמנות בלתי חוזרת. מקגרגור הזהיר שמשקיעים אחרים כבר משתתפים ושהקרקעות בפויאיס אוטוטו אוזלות - מה שהכניס רבים לחרדה שלא להספיק לקנות "כרטיס לגן עדן". פחד ההחמצה הזה, המוכר לנו כיום כ-FOMO, דחף אנשים לפעול באימפולסיביות ולהשקיע בלי בחינה ביקורתית, רק כדי שלא להישאר בחוץ, הרי מי הוא זה שרוצה לזכור כל ימיו שיכול היה לעשות עסקת ענק ונמנע ממנה ברגע האחרון, לא חבל?.
- נטייה להאמין לסיפורים מפתים מדי: ההונאה של פויאיס פרחה כי היא הבטיחה בדיוק את מה שהקורבנות רצו לשמוע - סיפור על ארץ טרופית עשירה, שבה אפשר להתעשר במהירות ולחיות ברווחה. אנשים נוטים להאמין לסיפור ש"יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי" כשהוא מתאים לחלומות ולתקוות שלהם. במקרה זה, רבים כל כך רצו להאמין בקיומה של מושבת גן עדן, עד שהתעלמו מסימני שאלה. אנו רואים כאן ביטוי למה שמכונה לעיתים "הטיית אישור" - הנטייה לקבל כעובדה מידע שתואם את מה שאנו מקווים שהוא נכון, ולעצום עין בפני ספקות.
המנגנונים הללו - אמון בסמכות, פחד מהחמצה, הכוח המפתה של סיפור אוטופי - העניקו לתרמית פויאיס את עוצמתה.
אותם טריקים, עטיפה חדשה: הונאות בעידן המודרני
חשוב לזכור שאין זו תופעה ייחודית למאה ה-19. אותם כוחות פסיכולוגיים פועלים גם היום ואף ביתר עוצמה, ומשמשים נוכלים מודרניים במגוון דרכים. בחינה מפוכחת של הפרשה ההיסטורית הזו יכולה לעזור לנו לזהות את הסימנים ולהיזהר מהם גם בעולם העכשווי.
הטכנולוגיה השתנתה לבלי היכר מאז תקופתו של מקגרגור, אבל טבע האדם נותר דומה - ולכן גם בהונאות של ימינו אנו מזהים את אותם מנגנונים בדיוק, רק בלבוש מודרני. נוכלים היום אולי לא מנסים למכור מדינה שלא קיימת, אבל הם מוכרים לנו דברים אחרים: הם מפיצים פייק ניוז וחדשות כזב ברשת, מקדמים מטבעות קריפטו מפוקפקים, מציגים פרסומות כוזבות למוצרים מופלאים שיעניקו לך דבר 'שאפילו המדע התקשה למצוא' או אפילו כמו מקגרגור - ינסו למכור לך קרקע משובחת עם 'צפי גבוה להשבחה', כשיחד עם זאת הם מפעילים מניפולציות ברשתות החברתיות ויוצרים תחושה שאם זה זכה לחשיפה שכזו כנראה שזה נכון שהרי 'מיליארד סינים לא טועים' לא כך? - הכל מקרים שונים שעבורם נעשה שימוש באותן שיטות פסיכולוגיות ישנות. למעשה, קשה שלא לראות את הדמיון בין תרמית פויאיס של 1822 לבין תרגילי העוקץ של 2025.
ראשית, מה שהופץ על ידי מקגרגור באמצעות חוברות, נאומים ועיתונים יכול היום להתפשט בן רגע ברחבי העולם. אם מקגרגור שיווק את שקריו באמצעות מסמכים מודפסים ופגישות סלון, הרי שכיום פוסט ויראלי ברשת חברתית או סרטון מזויף יכולים להגיע למיליוני אנשים בתוך שעות. אבל המכניקה הבסיסית דומה: אנשים עדיין נוטים להאמין למידע שמגיע ממקור שנראה להם אמין או מוכר. ברשתות החברתיות, למשל, נוצרת לעיתים אשליית קרבה למקור המידע - אנו מרגישים שאנחנו "מכירים" את הפוליטיקאי, היזם או המשפיען שמדבר אלינו דרך המסך. קשרים "פרה-סוציאליים" כאלה עם אושיות רשת מוכרות ו'מבינות עניין' מחקים את האמון שהוענק למקגרגור כמקור סמכותי בעבר. וכשם שמקגרגור בזמנו השתמש במעמדו כגיבור מלחמה כדי לרכוש אמון, כך כיום מפיצי כזבים נשענים על "מומחים" מטעם עצמם או על ידוענים כדי לגרום לנו להאמין להם.
שנית, פחד מהחמצה ממשיך להיות קלף מנצח בידיהם של רמאים מודרניים. בעולם ההשקעות ראינו בשנים האחרונות כיצד התפוצצו פרשות של הנפקות מטבע דיגיטלי (ICO) והונאות קריפטו שונות - יזמים מפוקפקים הבטיחו למשקיעים הזדמנות להתעשרות מסחררת, והלחיצו אותם במסרים של "עוד מעט תגמר ההנפקה, כולם כבר נכנסים, אל תפספסו!". בדיוק כפי שמשקיעים במאה ה-19 הסתנוורו מהחזון של פויאיס מחשש להישאר מאחור, כך משקיעים במאה ה-21 נכוו כשנכנעו לבהלת ה"יהלום הבא" בקריפטו. הלהיטות לא להישאר מחוץ למשחק אפשרה גם להונאות מודרניות לשגשג.
לבסוף, הנטייה שלנו להאמין לסיפורים שמתיישבים עם מאוויים ופנטזיות מנוצלת כיום בדרכים חדשות. מפרסמים חסרי מצפון מציעים לנו מוצרים "מהפכניים" ו"קסומים" (מטיפולים רפואיים מזויפים ועד גאדג'טים בלתי סבירים) בעזרת פרסומות מפתות עם הבטחות גדולות עם תמונות של 'לפני - ואחרי' שבמצב הטוב זה לא אותו אדם ובמצב הפחות טוב האחרי הוא לפני והלפני אחרי - בדיוק כי הם יודעים שנרצה להאמין שזה באמת עובד. ברשת, תיאוריות קונספירציה וחדשות כזב מופצות כך שהן מדברות לרגשות ולקבוצות השייכות שלנו, באופן שמגביר את הנכונות שלנו לקבלן. האלגוריתמים של פייסבוק, טיקטוק וטוויטר אף מחדדים את האפקט הזה בכך שהם מציגים לנו עוד ועוד תוכן דומה למה שכבר עניין אותנו, ובכך מחזקים את "בועת האמון" שלנו ומקהים את חוש הביקורת.
הלקח: מסר של זהירות
למרות הקדמה הטכנולוגית, פיתויי ההונאה מתחדשים על בסיס חולשות אנושיות ישנות. תרמית פויאיס אמנם התרחשה לפני 200 שנה, אבל היא מלמדת אותנו שיעור חשוב שרלוונטי מתמיד. אותן נקודות תורפה - האמון במי שנראה מוכר ובעל סמכות, הפחד להישאר בחוץ, והנטייה להאמין לסיפור שטוב מכדי להיות אמיתי - קיימות בנו היום בדיוק כפי שהיו אצל קורבנות מקגרגור. לכן, בפעם הבאה שמשהו נשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי, עצרו רגע: שאלו שאלות, חפשו את העובדות מבלי להתבייש, והיזהרו שלא ליפול לאותו פח שתקעו בו מאות אנשים טובים במאה ה-19, זה אולי יהיה קשה והאנשים מפניהם צריך להיזהר יתנו לכם תחושה שאתם מוזרים ובעלי דרישות לא הגיוניות (כמובן...) אבל אתם תלמדו להתעלם מזה. ההיסטוריה אולי לא חוזרת בדיוק באותה צורה, אבל הנטיות האנושיות חוזרות - וכדי לא להיכוות, עלינו לזהות את הטריקים לפני שאנחנו נסחפים אחריהם ולדעת 'להכות את המומחה'.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מקורות לקריאה נוספת
History.com – "The Con Man Who Invented His Own Country" (Evan Andrews, 2016; updated 2025): כתבה היסטורית מקיפה על גרגור מקגרגור ותרמית פויאיס.
Encyclopædia Britannica – "The Craziest Scam? Gregor MacGregor Creates His Own Country": סקירה עובדתית תמציתית על הפרשה, כולל נתוני ההגירה והקורבנות.
Psychology Today – "The Man Who Sold a Fake Country" (Matthew Facciani, 2025): ניתוח מודרני של תרמית פויאיס בהקשר פסיכולוגי, המשווה בין טקטיקות ההונאה אז והיום.
ויקיפדיה (אנגלית) – ערך "Gregor MacGregor": ביוגרפיה מפורטת של גרגור מקגרגור וסקירת מהלך ההונאה, כולל תאריכים, דמויות ומסמכים.
0 תגובות