בתוך כלוב אפל כשהוא כבול לשלשלאות ברזל, סובל רעב נורא וניתוק מהעולם, שמר אלי-ה כהן על דבר אחד חי - האמונה.
505 ימים ישב בשבי חמאס, אך לא איבד תקווה. בצל עינויים, חוסר ודאות ומצוקה קשה, הוא נעמד בצד המנהרה כדי לדמיין לעצמו הניח תפילין, התפלל, ודיבר בלב פתוח עם בורא עולם, בכל בוקר מחדש.
בריאיון חשוף ומטלטל, הוא משחזר את הרגע שבו נחטף, את הימים הארוכים של שבי, את הרוח שהחזיקה אותו בחיים - ואת הדקה שבה הבין: הוא חוזר הביתה. צפו בריאיון המלא.
קטעים מהריאיון
תחילה מתייחס אלי-ה לחג הראשון שלו מחוץ לשבי: "זה מרגש, הפעם האחרונה שהייתי בסוכות בבית שלי זה היה שבוע לפני החטיפה שלי, זה היה חג מטורף, אני זוכר שרגע לפני החטיפה הלכתי לראות את אמא שלי, כשהלכתי לסוכה בחול המועד, לא הספקתי לחשוב על הסיטואציה הזו בסוכה עם כל המשפחה שלי, כשהגיע חג סוכות בשבי, זה היה קשה מאוד".
אנחנו חוזרים לבוקר החטיפה, בוקר שמחת תורה: "אני בא ממשפחה דתית אבל אני בחרתי לדרך, שאני כן מאמין בה', מניח תפילין ומתפלל, אבל לא שמרתי שבת. נסענו למסיבה, ב-06:29 נעצרת המוזירקה עם מופע זיקוקים מטורף, ברחנו משם, אמרתי לחברים 'אנחנו עפים', אנחנו מהראשונים שבורחים.
לרכישת הספר מופוואדאת לחצו כאן
"באמצע הדרך בכביש 232 בת דודה שלי אומרת לי 'אם פנית ימינה תדע שירו לי על הרכב, תעצור באיזו מגונית', אנחנו עוצרים במיגונית הראשונה שרואים, אט אט התחלנו להתאסף שם עוד ועוד אנשים, ובעצם אז מתחילה המתקפה הנוראית.
"אנחנו שלושים איש בתוך המיגונית שלתוכה נזרקים רימונים של המחבלים, מה שאנחנו עושים זה לזרוק את הרימונים החוצה, ער שפירא הי"ד מרחף את הנפש שלו וזורק את הרימונים החוצה עד שבאיזה שלב הוא מקבל כדור ונופל, אני מבין שאני חייב להסתתר, לקחתי גופות של אנשים שאיבדו צלם אנוש, אני מבקש מהם סליחה ומסתתר.
"קיבלתי כדור ברגל, אחרי לחימה של 40 דקות אני מבין שאלו הרגעים האחרונים שלנו, לא עוברות כמה דקות ואני פותח את העיניים ורואה את המחבלים מהנוחבה מצלמים אותנו, שולפים אותי מהמיגונית ואני פוגש עשרות גופות, במצבים מזעזעים, מאות מחבלים, כולם שמחים ושרים, בשמחה מאוד גדולה, ובאמת מעלים אותנו לרכב אחד אחד".
"בשלב הזה", משחזר אלי'ה: "אנחנו מתחילים בנסיעה לרצועת עזה, כל הדרך לעזה יש קללות, אנחנו מקבלים מכות, בעיטות, וכל הדרך אני אומר לאלוק'ים, 'אבא תודה', אבא תודה', אני רוצה לקחת אותך לרגע הזה שאני שוכב תחת עשרות גופות, קיבלתי כדור ברגל, ואני לא יכול לשכוח מאיפה הוציאו אותי, הוציאו אותי מהגיהינום, אני לא יכול שלא לומר תודה, אבל נכון לרגע זה אני בחיים, אבא אני צריך להגיד לך תודה".
"אספר לך על נס שקרה לי", פונה אלי-ה בהתרגשות: "אני מאוד אוהב לדבר על אמונה, אני בא מבית דתי, ובאמת אני רוצה לספר ואוהב לדבר על הניסים שלי: ראיתי את אלוק'ים בכל שלב שם, זה מה שגרם לי להיות מאוד אופטימי לאורך כל השבי.
"כשאנחנו מגיעים לעזה מקיפים את הרכב מאוד אזרחים, נשים ילדים ומבוגרים, זורקים בקבוקים, מרביצים לנו, מנסים לקחת אותנו מהמחבלים, המחבלים ממש נלחמים איתה, ולאט לאט המחבלים מכניסים אותנו לתוך מבנה ופתאום אני מוצא את עצמי לבד.
"היה איזה בחור שתפס לי ברגל ומושך אותי, אני מסתכל על המחבל שמעלי ואומר לו 'תירה בי', אני אבחר את הדרך למות, המחבל מסתכל עלי ולא הבין ואז הוא התאפס ואמר לי 'אני לא יורה בך, הם יהרגו אותך', אני עוצר וצורח 'שמע ישראל', אני פותח את העיניים ופתאום אני מרגיש שהיד שתפסה לי ברגל משתחררת והמחבלים מפרקים אותם מכות, זה רגע שאני אומר: אלוק'ים היה איתי גם ברגע הזה".
אנחנו חוזרים לימים הראשונים בשבי: "היה מאוד קשה, הם גם חשבו שאני לוחם סיירת מטכ"ל, אני כן לוחם יחידה מובחרת אבל לא חשפתי את הפרט הזה באף שלב, הם חשבו שאני משהו מאוד רציני, אז הרבה מאוד חקירות, ימים ולילות, עם אוכל ובלי אוכל, הרבה מאוד אלימות".
אלי-ה מספר על הרגע שהוא הועבר למנהרות: "אנחנו הולכים בתוך שביל צר מאוד, אי אפשר לפתוח ידיים, חושך, אין אוויר וחנוק, הולכים שעה ואז אנחנו רואים את ה'אור בקצה המנהרה', ראינו חלל גדול עם הרבה חדרים, בחדר הראשון ראינו ארבעה חטופם, בניהם אורי דנינו הי"ד (שנרצח במנהרות חמאס. י-כ), אני ואורי נהיינו חברים מאוד טובים, נפגשנו לשלושה ימים אבל הם היו מאוד עצומים, היה בנינו חיבור, התפללנו יחד עשינו ברכת המזון יחד".
אלי-ה חוזר לתפילות במנהרות: "הייתי הולך בכל בוקר לצד של החדר, מדמיים איך אני מניח את התפילין, התפילין זה משהו שהציל לי את החיים הרבה לפני שמחת תורה, זה היה משהו שמאוד חסר לי כל העניין של להניח תפילין, כל בוקר הייתי עושה במנהרות 'סדר הנחת תפילין', בלי תפילין, מדמיין איך אני מגלגל את התפילין על היד ועל הראש, עם הכיפה, ובאמת עושה סדר הנחת תפילין, ברכות השחר. כל יום היינו מתפללים, פתאום כולם התפללו, מצאתי את עצמי מקדש להם בכל שישי, עם מים".
אלי-ה מספר על תנאי השבי הקשים: "מורידים לנו את השרשראות פעם בשלושה חודשים, כשהולכים להתקלח, מקלחת זו מילה גדולה, פעם בשלושה חודשים דלי מים עם כוס ונטלה כדי להוריד את השומניות".
שאלנו את אלי-ה מתי הוא מבין שהוא משתחרר מהשבי: "משהו כמו חודשיים לפני, כנראה מתחיל דיבור על עסקה, הגיע אלינו איזה אחד 'מפקד גדול', אמר לנו ששלושה מתוך החדר הזה נמצאים בעסקה, ככה אנחנו מבינים שזה קורה, אנחנו לא מאמינים בלבד שלם, אנחנו מבינים שיש משהו רציני על הפרק".
"יום השחרור זה יום מאוד מרגש", משחזר אלי-ה: "הייתי עם עומר שם טוב ועוד חטוף, והתחלתי לדבר עם אלוק'ים והתחלתי לשיר שיר למעלות', עומר שם טוב עושה לי 'שקט', ואני ממשיך ב'שיר למעלות', והם מצטרפים אלי, שלושתינו שרים 'שיר למעלות' בתוך עזה מחוץ למנהרה, המחבלים אומרים לנו שקט ואני לא מצליח ורק מגביר את הקול".
על הרגע שבו הוצג מול אלפי עזתים שעה קלה לפני שהועבר לייד כוחות צה"ל: "אני מסתכל על כולם ואני אומר שאין סיכוי שאני יוצא כמו פחדן, עשיתי סימן של וי באצבעות, צעקתי להם 'ניצחתי אתכם יאפסים, זרקו עלי אבנים וקללו אותי, זה היה הניצחון האישי שלי".
אלי-ה חוזר למפגש הראשון והמרגש עם אמא: "לפגוש אותה היה רגע מטורף, לפגוש אותה זה היה טירוף, אני זוכר שבין הדברים הראשונים שעשינו, היינו על המסוק, אמא שלי הביאה לי לקרוא פרק תהילים, יש לך ספר תהילים שהיא רשמה לי, 'אליה מתגעגעת מאוד ומצפה לשובך'", אלי-ה מציג את הספר: "זה הספר, היא אמרה את הספר הזה נביא לאלי-ה, אתן לו את הספר הזה, כל פעם שאני מסתכל עליו.. יוצא לי הרבה פעמים לקרוא פה, אתה מבין כמה דמעות נשפכו בספר הזה כדי שאחזור הביתה, זה עוד דרך שמרה לי את אלוקי'ם".
צפו בריאיון המלא והמרגש
0 תגובות