אם לא נתעורר, זה יחזור כבומרנג / ח"כ ברוכי

בחודש יולי האחרון התקיים בוועדת הפנים של הכנסת הדיון הסוער ביותר בקדנציה הקצרה הזאת. הנושא: השימוש במכת"זיות. לא, לא היו באותם ימים הפגנות של נערי גבעות מתחת לגשר המיתרים, וגם לא הפרות סדר של 'הפלג' בצומת שרי ישראל.

אי אפשר שלא להבין את הקשר בין הדברים: גם אם אתה כועס ורותח על 'הפלג' (ויש על מה לכעוס. ברור), אסור לך לשתוק על השתלחות חסרת-רסן של המשטרה בהפגנות.

כחבר בתנועת דגל התורה, יש לי 'בטן מלאה' על ההפרות של הפלג, שלא פעם גם נגררו להטרדות אישיות אצלי ואצל חבריי, בשל מעורבותנו ב"עקירת הדת". אבל הנושא כרגע הוא לא חידוד ההבדלים בין המפגינים לבין אלו שספונים בבית המדרש, אלא התנהלות המשטרה כנגד מיעוטים, והאפליה הקיימת.

אפליה זאת תחזור אלינו כבומונג. אל לנו להתלונן על 'אכיפה בררנית' בחתונות קורונה בתוך המגזר החרדי, אם אנחנו לא מבינים שזה הכל אותו סיפור.

בסופו של דבר, האזרח זקוק לשיקול הדעת של השוטר שנמצא בשטח. ראינו יותר מפעם אחת שמדובר בשיקול דעת שגוי (בלי להכליל חלילה את כל השוטרים). השוטר שנמצא בזירה לא מבחין בין מי שמנוי לעיתון הפלס, לבין מי שמנוי ליתד נאמן ומבקש בסך הכל לקפוץ להגיד מזל טוב בחתונה של בת דודה.

השוטר כן מכיר את השיח הציבורי, והתחושה היא שמותר להפעיל שיקול דעת "מיוחד" כשמדובר ב"דוסים" (שם כולל לנערי גבעות/הפלג/משתתפי חתונות). אסור לנו לעבור על כך בשתיקה. ובמקום שהצביעות זועקת לשמיים, צריך לפחות להכיר בכך.

בתמונה: אני, מחובק (בפעם הראשונה מאז פרצה הקורונה. ושלא נדע עוד...) עם אברהם סנדק, אביו של אהוביה ז"ל ואיש שאהבת ישראל יוקדת בעצמותיו.