על אף הצחנה הפוליטית מסוגית הליכי מינוי השופטים לבית המשפט העליון והעובדה כי בכל המערכת לא נמצא אף לא שופט מזרחי אחד ראוי לרפואה, כריכתה בסוגיית האפליה על רקע עדתי עושה לנו ולמערכת חיים קלים ומקטינה את חומרתה ואת הסכנה שהיא מהווה לדמוקרטיה הישראלית לפחות כפי שאותם שופטים מנסים כל הזמן לצייר אותה . בהסתכלות מפוקחת יותר היו צריכים להבין שר המשפטים ונשיאת בית משפט העליון שהנפגע העיקרי מהתהליך הלא ראוי הזה הוא בעיקר בית המשפט העליון בעצמו. הוא ,שעל אף תדמית הישיבה במגדל השן שאנו אוהבים לייחס לו, זקוק לתמיכה ציבורית רחבה, כזו שתאפשר לו להכריע בסוגיות שאינן משפטיות גרידא. הוא, שלא רואה נושא שנמצא מחוץ לתחום סמכותו, החל מפינוי מאחזים, התערבות בתכני לימוד, ביטול החלטות צבאיות ועד לביטול מכרזים של הממשלה ושינוי מדיניותה הכלכלית, מבין שעיסוקו בסוגיות חברתיות דתיות וערכיות לא יכול שלא להישען על יסודות של תמיכה והבנה ציבורית רחבה.
הוא שרואה כיצד עמיתותיו לדמוקרטיה הישראלית – הרשות המחוקקת מחד והרשות המבצעת מצד שני זוכות לקיתונות של בוז מאיתנו- הציבור ונלחמות מלחמה אבודה בתהליך איבוד הלגיטימציה הציבורית לפעולותיהן, מבין ויודע מזה מספר שנים שהוא אינו חסין מפני התהליך האכזרי הזה. דווקא המוסד הזה שבמשך שנים ארוכות זכה ליהנות מפירותיו המאוד נוחים ומפנקים של הקונצנזוס הציבורי, מבין בשנים האחרונות שהוא אינו חסין מפני חרבה המתהפכת של דעת הציבור ומעמדו בעיני הציבור הולך ומתרחק מזה של הצבא והולך מתקרב ,באופן מדאיג מבחינתו, לזה של הכנסת והממשלה.
על פי תפיסה זו, הטענה המרכזית נגד ההליך הקלוקל של מינוי שופטי בית המשפט העליון, צריכה לרדת ליסודות הבסיסיים שמכוחם פועל בית המשפט העליון ובמיוחד בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. הטענה המרכזית נגד העדר מזרחיים בטריבונל השיפוטי העליון הזה צריכה להיות, שדווקא במוסד שכזה שאינו משמש רק כערכאת ערעור משפטית גרידא, והשיקולים הבאים לפניו לא פעם הם מבית מדרשם של אנשי מדעי החברה והסוציולוגיה ולאו דווקא מבית הספר למשפטים, חייב להיות כזה שבהרכבו באים לידי ביטוי כל מרכיבי החברה או לפחות אלו העיקריים שבהם.
ואם כך הם פני הדברים לגבי מאפייני עדתיים, שבחברה הכללית, לפחות כלפי חוץ, נראה שהדומיננטיות שלהם הולכת ונחלשת עם השנים, הם בוודאי נכונים לגבי מאפיינים על רקע דתי.
במקרה הזה בוודאי שלשופט הממוצע, שכפי שנוכחנו לדעת השבוע הוא גבר, אשכנזי, בוגר האוניברסיטה העברית ולא ממש נמצא בהוויות אביי ורבא, אין את ההבנה והרגישות הנדרשת בסוגיות ערכיות ודתיות. איך ניתן לצפות ממי שכל חיו חי בין עולמות שערך החופש האקדמי, הדמוקרטי והמחשבתי הוא המרכזי בהם, להבין את הרציונאל שעומד מאחרי דברי חז"ל שעשו סייג לתורה ומכוח זה פועל מערכת הסייגים והשמרנות של החינוך החרדי.
איך אפשר לצפות ממי שחופש הביטוי הוא אחד הערכים המרכזים בעולמו האישי והמקצועי להבין חברה שנלחמת בקנאות על עולמה הפרטי ומגלה חששות לא רציונאליים, מבחינתו, לכל גילוי חשיפה או ביטוי לא ראויים גם של אנשים מתוכה ומקרבה. האם באמת יכולה אותה תבנית אחידה ,בה נטבעו כל שופטי העליון, להכיל בתוכה את עולם הקודים המוסריים והחברתיים שנראים כה ברורים וכה הכרחיים לכל ילד קטן בשטיבלאך של זכרון משה או איצקוביץ?. או שמראש ניתן לומר שהעיסוק בנושאים תרבותיים עמוקים כל כך עלול להיגרר בקלות לשטחיות ולרדידות, אם לא יהיה את אותו קול פנימי שידע לצבוע את אותה מערכת פנימית בצבעים ובמונחים המשפטיים הנכונים.
אלה שמנסים לגמד את הבעיה חוזרים ושואלים אם כך המצב אז איפה בדיוק עובר הגבול? לפי השיטה הזו , הם מקשים ,אולי זה לא נכון ששופט ישפוט עשירים אם הוא בעצמו אינו נמנה על אותה מילייה חברתית כמו שלהם?. ואולי כדי לדון בעניינו של אלברט בוזגלו מקרית שמונה חייב השופט להתגורר אף הוא בפריפריה? ואם איתרע מזלו של השופט ושורשי משפחתו נטועים כבר שבעה דורות בארץ הקודש האם לא יוכל להתחבר לעולמו הפנימי של עולה חדש שזה עתה ירד מכבש המטוס?
אבל נראה שכל הטענות האלו רק מנסות להסיט את תשומת הלב מהבעיה המרכזית והיא לא נמצאת בתהליך, אלא בתוצאה ובמטרה הסופית שעומדת- מסתתרת אחריו. אם זה סוג השופטים שכבר שנים נבחרים למוסד המרכזי הזה, אם עולמם האישי כל כך חד גוני ולא משקף את כלל ההוויה הישראלית, אם עולמם הערכי והדתי הוא כל כך אחיד ומקובע עמוק בתוך האטמוספרה החילונית, איך ניתן לצפות בכלל שהתוצאות המשפטיות תהיינה שונות ואחרות? איך זה שעורכי דין מהשורה הראשונה יודעים לנבא מראש את תוצאות הדיון בבית המשפט העליון רק על פי זהותו של הרכב השופטים ובכל מה שקשור לענייני דת ומדינה התשובות ברורות אפילו להדיוטות ופשוטי העם? רק תדמיינו איזו מהומה הייתה פורצת כאן אילו הרכב משפטי, שרובו היה מזרחי או חרדי, יביאו את עולמם האישי והערכי לכס המשפט וישפיעו על התוצאה הסופית ותבינו שזה בדיוק מה שמפחיד את המערכת.
וכמו במשל הידוע מה שנראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז משמיע קולות כמו ברווז הוא כנראה ברווז ! ולא יעזרו כל המילים היפות בהן מנסים לעטוף לנו את המוצר הזה של הליך מינוי שופטים לבית המשפט העליון. החשש מפני תוצאות משפטיות שלא עולות בקנה אחד עם הרוח וההוויה הרווחים באולמותיו המסוגרים של בית המשפט העליון, הוא זה שעומד מאחורי התהליך המכוער הזה שהולך ונחשף לפנינו בשנים האחרונות. החשש הזה מפני הצורך להתעמת מבפנים עם תפיסות עולם שונות מדיר שינה מעיניהם של ראשי המערכת המשפטית ולכן אין פלא שכך נראים פני הדברים.
מי שבוחר לקחת את המאבק העקרוני הזה למישור של אפליה ותחושות קיפוח עושה לעצמו ובעיקר למערכת המשפטית חיים קלים. המישור הזה אולי חשוב אבל הוא בגדר המלחמה של האתמול. גם מי שבאמת חש את אותן תחושות פגיעה על רקע עדתי, צריך להבין שאין בהם די כדי לצייר את התמונה המלאה, שמביאה אנשים משפטיים ורציונאליים לתוצאה שכזו. ואפילו אם נסכים שיש כאן אפליה וכי אם יכהן שופט מזרחי בודד כמו שהיה נוהג במשך שנים, זה ייתן תשובה אמיתית על השאלות העדתיות הקשות שהיא מעלה? ואיך שופט בודד אחד מתוך חמישה עשר שופטים, יכול להוות ייצוג הולם לאוכלוסייה, שעל פי הנתונים הרשמיים מהווה 40% מתושבי ישראל?
בסופו של דבר יהיה שופט מזרחי ובעתיד הרחוק אולי גם אחד חרדי, אבל התמונה הבסיסית לא תשתנה ולכן לא ניתן להתחמק מהמסקנה שמבחינת המערכת המשפטית כולה מדובר כאן על מאבק עקרוני על דמותה וצביונה של מערכת המשפט העליונה של ישראל ובעקבותיה דמותה של ישראל כולה. ובקרב הזה, המפקדים שבמגדל השן, ממש לא מתכוונים לקחת שבויים.