דמיינו שאתם בדרך לטיפול רפואי חיוני, כזה שכרוך בחשש ולחץ גם ככה. עכשיו דמיינו שבאמצע הדרך, המדרכה פשוט נגמרת. אין הנמכה, אין מעבר, ויש רק ברירה אחת: לרדת עם כיסא הגלגלים היישר אל הכביש הסואן, בין מכוניות דוהרות, תוך סיכון חיים ממשי.
זו הייתה המציאות הקשה של תושבת תל אביב, שנאלצה להפוך את הנסיעה לבית החולים איכילוב למבצע הישרדות יומיומי.
בדיון טעון ורווי רגשות שהתקיים בבית משפט השלום בתל אביב, נחשף סיפורה הכואב. היא תיארה בקול חנוק כיצד כיסא הגלגלים נתקע בפסי האטה וכיצד רגעי הפחד וההשפלה הפכו לשגרה.
"זה לא רק עניין של נוחות", הסבירו בסביבתה, "זה עניין של הזכות הבסיסית לנוע במרחב הציבורי בביטחון ובכבוד".
העירייה התגוננה: "זה סימון פיראטי"
מול עדותה המטלטלת של התובעת, הציגה עיריית תל אביב יפו קו הגנה מפתיע וטכני. לטענת העירייה, מעבר החצייה המדובר כלל לא אושר על ידה והיה "סימון פיראטי". לשיטת העירייה, מרגע שגילתה את הטעות ומחקה את הסימון, האחריות המשפטית שלה הסתיימה.
אלא שהרשמת הבכירה, איריס ענבי אוזצקיר, לא קיבלה את ההתנערות הזו.
בפסק דין חד וברור היא קבעה כי היעדר אישור פורמלי אינו פוטר את העירייה מחובת הזהירות שלה כלפי תושביה. האחריות להנגשת המרחב הציבורי, כך נקבע, מוטלת על הרשות המקומית – והיא אינה יכולה להסתתר מאחורי בירוקרטיה כשחיי אדם מונחים על הכף.
המחיר של עוגמת הנפש: 25,000 שקלים
למרות שהרוחות באולם סערו ונציגי הצדדים החליפו דברים קשים, פסק הדין סגר את המעגל בתחושת צדק חברתי.
הרשמת הדגישה כי גם אם לא הוכח נזק כספי ישיר (כמו הוצאות רפואיות), הפגיעה בכבודה של התובעת, הפחד הממשי והסיכון שאליו נחשפה, שווים פיצוי משמעותי.
בסופו של יום, חויבה העירייה לשלם לתובעת פיצוי בסך 25,000 שקלים בתוספת הוצאות משפט. הסכום הזה הוא אולי קטן עבור עירייה גדולה, אבל הוא מהווה הצהרה חברתית חשובה: המרחב הציבורי שייך לכולם, והנגישות עבור אנשים עם מוגבלות אינה "חסד" – אלא חובה מוסרית ומשפטית מהמעלה הראשונה.
0 תגובות