תמר קוץ, ממקימי קיבוץ כפר עזה, שבנה אביב, אשתו לבנת וילדיהם רותם, יונתן ויפתח הי"ד נרצחו בטבח שמחת תורה בקיבוץ - הלכה השבוע לעולמה. קוץ, בשנות ה-70 לחייה, נפטרה במיטתה, בדיור המוגן בו התגוררה לאחר הפינוי מהקיבוץ.
בעלה של תמר, בני, ליווה אותה עד יומה האחרון. השניים, מהוותיקים והמובילים בקיבוץ, חיו בו כל חייהם הבוגרים, וגידלו בו את ילדיהם. תמר הייתה גננת ומורה במשך עשרות שנים.
בבוקר השבעה באוקטובר, עם תחילת הירי והרקטות, נכנסו תמר ובני לממ"ד. במשך זמן רב ניסו ליצור קשר עם בנם אביב ומשפחתו, שגרו בקצה הקיבוץ. מאוחר יותר נודע כי חמושים פרצו לבית המשפחה וטבחו באכזריות מזעזעת בכל בני הבית, כשאביב מחבק את אשתו וילדיו ברגעיהם האחרונים.
בטור שכתבה בתשעה באב שעבר ופורסם ב'מעריב' כתבה קוץ: "בעלי ואני הקמנו קיבוץ לתפארת, התחתנו שם, נולדו לנו שלושה ילדים, האמנו בשלום והתנהגנו כאילו אין אויב מעבר לגדר. טיילנו חופשי בשדות וליד הגדר, ובתור מתנדבת בגן הילדים שלנו בכפר עזה זה שנים רבות הייתי מטיילת יחד עם הילדים לאורך הגדר, ליד הגדר ומעבר לגדר לפעמים. מי האמין שמהגדר הזו יבוא לנו החורבן?.
החורבן שלנו הוא קיבוץ שחרב, תרתי משמע, החל מהבתים החרבים, השרופים והמחוללים, בתים שאיש לא יגור בהם יותר. בשכונה של הבן שלי ומשפחתו שכבר לא בחיים כל בית שני הוא בית ריק שאין בשביל מה לחזור אליו, אנשים נרצחו בהם בשבת הארורה.
כשאביב בנה את ביתו ליד הגדר לא היינו שקטים לגבי זה, אבל היינו בטוחים שיש גדר חכמה וממוחשבת שמפרידה בינינו ובין הרצועה, לא חששנו כי חשבנו שכבר אין יותר מנהרות וכבר לא יבואו מחבלים, אבל בעצם לא ידענו שהמחבלים היו כל כך ערוכים להרוס, להשמיד ולהחריב.
הבתים עכשיו שוממים, ריקים, קרים ומנוכרים. ביקרתי מאז ה־7 באוקטובר בכפר עזה כמה וכמה פעמים ובכל פעם זה יותר קשה. האבל הזה והאסון מלווים אותנו כל רגע במשך היום, אם זה בזמן שאני עושה התעמלות בבריכה ואם זה בזמן הרצאה. כל דבר מזכיר אותם. גידלנו את הנכדים שלנו מיום היוולדם, גידלנו את הילדים שלנו ברוגע ובשקט והאמנו שלא יכול להיות רוע שכזה.
מנגד, יש לך ממשלה שאיש ממנה לא טרח לבוא ולשאול מה שלומנו, לנחם בשבעה, לשמוע אותנו. לא לקחו אחריות על מה שקרה. החוזה הופר. היינו כמו ברווזים במטווח. הושיבו אותנו ואת כל היישובים הצמודים לגדר כחומה בצורה. אנחנו, שיישבנו את הנגב ושמרנו על הגבולות, שילמנו את המחיר הכבד מכל.
כשאנחנו מגיעים לבית הילדים החפצים דוממים, מספרים את סיפור המשפחה ואת סיפור החיים - התחביבים, האהבות שלהם, הספרים שהם קראו, נעלי הספורט שמונחות בסדר מופתי בכל פינה, הגינה הפורחת שאביב כל כך השקיע בה כבר לא תפרח – היא תיבול כמו שהמשפחה כבר לא פורחת. אנחנו מתקשים מאוד להתאושש. זו משפחה שלמה שנמחקה. משפחה שתרמה ועשתה המון למען האנשים, אהבה את הארץ ואת ההיסטוריה של הארץ.
איבדתי את האמון במקום הזה. לא מציעים לי לעבור למקום אחר, וכרגע אנחנו בלי אופק ולא יודעים מה יהיה הלאה. לאן נלך? איפה נגור? קשה לנו לחזור לכפר עזה, למקום שבו רצחו לנו את המשפחה. עד שהקיבוץ יחזור, אם יחזור, ייקח הרבה זמן. בינתיים אנחנו יושבים פה במלון בתל אביב והדבר היחיד שעושה לנו טוב זה הים הכחול. יש לנו המון שאלות – ובינתיים אין תשובות".
יהי זכרה ברוך.
0 תגובות