הערבית זרמה מפיה במהירות, מילים שהקצין הישראלי לצידה לא הבין. עיני המחבל העזתי החמוש הכבול שישב מולה נפערו בהפתעה כשהדיבור היה ברור ושוטף בערבית, כאילו גדלה לצידו בעזה. כשהטלפון הנייד של המחבל השני צלצל, לקחה אותו בידיים יציבות להפתיע, ענתה ללא היסוס: "אהלן, נעם. אנא בח'יר".
הקצין הביט בה במבט חשדני, אך היא המשיכה לדבר. בשפת הגוף סימנה לו להתקרב, וכשהמחבל שבצד השני של הקו דיבר, כיסתה את השפופרת והעבירה מידע במהירות: "הוא שואל כמה חברים שלו הגיעו, ואיפה הם נמצאים". הקצין הנהן בחדות.
ישראל חוללה מהפכה: עשרות יירוטים באמצעות לייזר - במלחמה
היא חזרה למכשיר. קולה השתנה, התרכך. היא סיפרה למחבל בצד השני שהיא מסתירה את "האחים" בביתה, שהם בטוחים, שהיא תדאג להם. בכל כמה רגעים התנתקה מהשיחה לרגע, העבירה פרטים מהירים לקצין. שם קוד, מיקום, מספרים. התמונה הלכה והתבהרה.
"מאיפה תגיעו עכשיו? מאיזה פתח? כמה אתם?" שאלה בקול רך, בתואנה שהיא צריכה להכין מזון ומים לכולם. התשובות זרמו. מפה התגבשה. עיניו של הקצין נפערו בהבנה. זה היה המידע שהם חיפשו כדי להציל את הישוב בבוקר שמחת תורה.
• • •
אף אחד ביישוב יתד שבעוטף עזה לא ציפה לגיבורה כמו הגברת נסרין יוסף. אישה דרוזית, אם לארבעה ילדים, שבבוקר ה-7 באוקטובר מצאה את עצמה בעין הסערה. בזמן שבעלה איאד, למרות רגלו המגובסת, יצא להתגייס לכיתת הכוננות של היישוב, נסרין נשארה עם ילדיה בממ"ד.
"שמענו יריות מבחוץ", מספרת נסרין. "הילדים היו מבוהלים. כשנודע לי שתפסו מחבלים ליד הבית שלנו, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו".
הבית של משפחת יוסף נמצא בקצה היישוב, הכי קרוב לגדר. מהמטבח אפשר לראות את חממות הירקות ומעבר להן - את גדר המערכת. לא במקרה המחבלים הראשונים שחדרו ליישוב הגיעו קרוב לשם.
כאשר כיתת הכוננות הצליחה לתפוס שני מחבלים חמושים, נסרין קיבלה החלטה שמעטים היו מסוגלים לה: לצאת מהממ"ד ולנסות לדובב את המחבלים בשפתם. שפת האם שלה, ערבית.
"יצאתי ואמרתי לעצמי שאני לא מפחדת", היא משחזרת. "ניגשתי למחבל האזוק ואמרתי לו שיסתכל לי בעיניים. דיברתי איתו בערבית. שאלתי אותו מי שלח אותו, מאיפה הוא בא".
השימוש בשפה הערבית, שנרכשה בבית הוריה בעוספיא בכרמל, הפך למפתח שפתח דלתות סגורות. המחבלים, שלא ציפו לשמוע את שפתם בפיה של אישה ביישוב ישראלי, הופתעו. ההפתעה הזו, כמו גם הגישה האנושית שנקטה נסרין, אפשרו לה לקבל מידע. היא הצליחה לעבוד עליהם במאה אחוז שהיא משתפת פעולה עם מחבלי החמאס.
"כשהטלפון של אחד המחבלים צלצל, עניתי", היא אומרת ביובש, כאילו מדובר בפעולה שגרתית. "אמרתי למי שהתקשר שהם אצלי, שאני שומרת עליהם, שאני מאכילה אותם. תוך כדי תרגמתי לקצין הצה"לי שעמד לידי את מה שנאמר לי, והוא סימן לי להמשיך".
במקביל לפעולתה האמיצה של נסרין, כיתת הכוננות של יתד נלחמה בחירוף נפש להגנת היישוב. בהובלת הרבש"ץ, הלוחמים הציבו עמדות הגנה, סרקו את היישוב והסביבה, ונערכו לבלום את גלי החדירה של המחבלים. הם אלה שלכדו את המחבלים שנסרין תחקרה, והם אלה שהמשיכו להגן על היישוב שעות ארוכות.
"ירינו ללא הפסקה", מעיד אחד מחברי הכיתה. "הרגשנו שהגורל של כל היישוב על הכתפיים שלנו".
המידע שנסרין העבירה התמזג עם המאמץ הכולל של מערך ההגנה המקומי, וסייע בבניית תמונת המצב שאפשרה את הגנת היישוב. כוחות של חטיבת פארן שהגיעו לאזור פעלו בשיתוף עם כיתת הכוננות המקומית, וביחד הצליחו למנוע אסון גדול יותר.
"באיזשהו שלב המחבל החמאסניק אמר לי 'אינשאללה הלילה נכבוש את ישראל'", מספרת נסרין, "ואז נשברתי. ניתקתי את הטלפון, אמרתי לקצין שאני לא יכולה להמשיך. נזכרתי בחברים שלי מכרם שלום שנהרגו".
בשעות הקשות הבאות, נסרין והילדים נשארו בבית, בעוד לוחמי כיתת הכוננות ממשיכים בלחימה בחוץ. יממה שלמה נמשכה המערכה, ורק אז הצליח איאד לחלץ את משפחתו מהיישוב. "ירדנו למטה, העליתי את כולם לרכב", מספר איאד. "אמרתי להם לא להרים את הראש. נסענו בשדות במהירות של 150 קמ"ש כדי לצאת משם כמה שיותר מהר".
"אמרתי לילדים לא להרים את הראש, שאם הם שומעים ירי - אז שישמו את הידיים על הראש וישתדלו לא לצרוח", משחזרת נסרין. "זה היה כמו סרט של סוף העולם, היו בדרך רכבים הפוכים ושרופים כשבתוכם גופות".
הסיפור היה יכול להסתיים כאן. משפחה דרוזית שחיה 15 שנה ביישוב בעוטף עזה. אישה שבזכות שפתה ואומץ ליבה סייעה ביום קריטי. גברים שלחמו בחירוף נפש להגנת ביתם. אבל אז הגיעו הזרקורים.
אחרי פרסום סיפורה בתקשורת, הוחלט להעניק לנסרין את הכבוד להדליק משואה בטקס יום העצמאות. אלא שאז החלו להגיע איומים. "התחילו לאיים על חיי ועל חיי משפחתי", היא מספרת. "ערבים מסוימים זיהו אותי, ואפילו תקפו אותי ותלשו שרשרת מגן דוד מעל הצוואר שלי".
בראשית מאי 2024, הודיעה נסרין על ויתור על הדלקת המשואה. "לא עשיתי את מה שעשיתי כדי להדליק משואה", היא אומרת בפשטות. "יש אנשים שמגיע להם יותר ממני, ואני צריכה לשמור על המשפחה שלי ועל עצמי".
כשהיא נשאלת אם היא שוקלת לעזוב את יתד, היא משיבה: "יש מחשבות כאלה, אבל זה בגלל המצב הביטחוני, לא בגלל האיומים".
אף שנתגלעה מחלוקת באשר להיקף המדויק של תרומתה להצלת הישוב, דבר אחד אינו שנוי במחלוקת: אישה דרוזית, לא לוחמת, בחרה לצאת מהמרחב המוגן כדי להתמודד פנים מול פנים עם מחבלים, ועשתה שימוש בידיעת השפה הערבית כדי לסייע בשעה הקשה ביותר.
הבחירה הזו, לפעמים, היא הגבורה האמיתית.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות