אלי שרעבי, שנחטף מקיבוץ בארי בבוקר הזוועות של שמחת תורה התשפ"ד, עומד במרכז תשומת הלב העולמית לאחר שהופיע על שער הגיליון של המגזין היוקרתי TIME במהדורת אוקטובר 2025, לרגל ציון שנתיים למתקפת חמאס על ישראל. שרעבי, בן 51 בעת החטיפה (כיום 52), הוחזק כבן ערובה בעזה במשך 491 ימים.
במגזין ציינו שבימים אלו רואה אור סיפורו של שרעבי, "חטוף" הוא כרוניקה סוחפת של סיבולת המציג חלון לזוועות השבי, ומהווה את אחד מספרי הזיכרונות הראשונים של שבויים ששוחררו לאחר 7 באוקטובר.
אלי שרעבי נחטף מביתו בבארי ב-7 באוקטובר 2023, לאחר שמחבלי חמאס פרצו לביתו, ירו בכלב המשפחה, והחזיקו אותו, את אשתו ליאן ואת בנותיו נויה (אז בת 16) ויעל (אז בת 13) בממ"ד, לפני שהציתו את הבית.
בהמשך הוא נחטף מביתו והופרד ממשפחתו בשעות הראשונות של המתקפה. גופותיהן של ליאן, נויה ויעל זוהו יותר משבוע לאחר מכן. נויה הייתה אמורה להיות בת 18 ויהל בת 15 אחיו של אלי, יוסי שרעבי, נחטף אף הוא ונמסר כי מת בשבי.
מגזין TIME פרסם קטעים מתוך הספר, המגוללים רגעים קשים ומסמרי שיער מהשבי:
שרעבי מתאר את הגעתו המזעזעת לרצועה, כאשר הרכב בו הובל נעצר:
"המכונית נעצרת. המחבלים מושכים אותי ואת העובד התאילנדי החוצה... אני שומע קהל רועש, מאושר, ופתאום ידיים מתחילות למשוך אותי. ידיים רבות. אני נגרר לתוך ים של אנשים שמתחילים לחבוט בראשי, צועקים, מנסים לקרוע אותי לגזרים. הם רבים עליי. מקללים ושורקים מסביב".
בתוך הכאוס המוחלט, הצליחו מחבלי חמאס לדחוק את ההמון ולהבריח אותו במהירות לתוך בניין, שהתגלה כמסגד. הרגעים הללו, בהם נלחמו המחבלים כדי "להציל" אותם מההמון המשולהב, סימנו את תחילת השבי.
כאשר ניתנה הפקודה לרדת למטה, הפחד הציף את שרעבי:
"אנחנו יורדים בסולם ארוך, אל הפיר. אני מפוחד. כל סיוט, כל פחד, כל מחשבה קדחתנית יורד איתי, צעד אחר צעד, במורד הסולם. אני מחזק את עצמי לקראת חושך מוחלט, לקראת מנהרות חמאס שראיתי בטלוויזיה, אלה שכולנו שמענו עליהן. ועתה זה אני – אני! – יורד אליהן".
הירידה המתוחה נמשכה כ-100 רגל (כ-30 מטרים) מתחת לאדמה, אל מסדרונות חשוכים. שרעבי חשש ש"בכל רגע, דלת המלכודת תיסגר מעליי, ואני אקבר שם". בתוך המנהרות גילו החטופים חדרים שהותאמו למגורים, אולם התנאים היו קשים מנשוא, כולל רעב קיצוני שנגרם ממחסור במזון, וליקוי חמור בהיגיינה.
הכוח שמעניקה המסורת
בתוך החשכה, הרעב והזוהמה, שאבו שרעבי וחבריו השבויים כוח מהמסורת היהודית:
"אני לא אדם דתי, אבל אני מכיר את המסורת היהודית... למרות שאני מנהל חיים מאוד חילוניים... המרחבים המסורתיים האלה נותנים לי כוח. הם נותנים לי מילוי".
כל ליל שישי קיימו החטופים קידוש – אליה קרא את הקידוש בכוס מים, ושרעבי שר את "אשת חיל", כשהוא עוצם עיניים וחושב על הנשים בחייו: אמו, אחיותיו, וליאן, נויה ויעל.
"אני מרגיש כוח. אני מרגיש חיבור. לעם שלי. למסורת שלנו. לזהות שלי... זה מזכיר לי למה אני חייב לשרוד. עבור מי אני שורד. עבור מה אני שורד".
הוא דמיין את משפחתו מחבקת אותו ולוחשת: "שבת שלום, אלי. שבת שלום. כמה טוב שבאת הביתה".
הצגה מבוימת
אפילו רגע השחרור עצמו, שהתרחש ב-8 בפברואר 2025, היה מופע מתוזמר בקפידה. שרעבי מתאר "חזרות" מתישות שנועדו להבטיח שהשחרור יעמוד ב"דרישות ההפקה" של חמאס:
"הצוות שמטפל בשחרור שלנו כולל איש חמאס אחד שמדבר עברית. הוא אחראי על המסרים התקשורתיים והראיונות שלנו... הוא מתרגל אותנו שוב ושוב עד שהוא מרוצה מהתשובות שלנו ושמח שהן עומדות בדרישות ההפקה".
לפני השחרור, המחבלים נתנו להם הוראות בימוי מדויקות: "איך לצאת מהמכונית, לעלות לבמה ולעלות במדרגות, מה לומר, מה הם יגידו, איך לנופף כפי שהונחה, מתי לחייך. הכל. זה היה מופע מבוים בקפידה".
מטרתו היחידה של שרעבי הייתה להבטיח שחרור חלק: "הייתה לי מטרה אחת בלבד: לעשות כל מה שצריך, ולתת להם כל מה שהם רוצים, כדי להבטיח שחרור חלק. לשרוד. לחזור הביתה".
את הספר מסיים אלי בשורות האדירות :
אני מביט בשלושת הקברים. ליאן. נויה. יהל. השדות מסביב זוהרים, שקטים, הרקיע תכלת מתוח, ציפורים מצייצות. אני מתפרק בבכי. לא מנסה לעצור. אני כורע על ברכיי, לא רואה שום דבר. הכול מטושטש, השמיים, הנוף, המצבות האחרות, הדמויות שהגיעו איתי. הכול נעלם.
יש רק יהל, נויה, ליאן. אחרי ארבעים דקות אני אומר לאסנת, "קדימה, נלך". היא מביטה בי במבט שואל. "זה בסדר", אני אומר לה, "נלך".אני מסמן לכולם, זהו. נגמר. אוסף את עצמי ומתחיל לצעוד לאט לכיוון היציאה מבית העלמין. זוהי התחתית. ראיתי אותה, געתי בה. עכשיו החיים.
0 תגובות