למעלה משלושה חודשים לאחר ששוחרר בעסקת החטופים, והצטרף לאחיו יאיר, שורד השבי איתן הורן מגולל את אימי השבי במלתעות החמאס. זה לצד זה האחים הורן משחזרים את כל הסיפור – משבעה באוקטובר, דרך השבי הממושך, המאבק, הרגע שבו נאלצו להיפרד – ועד לאיחוד המחודש והשיקום שעדיין נמשך. בראיון למיכל פעילן בחדשות 12, משחזרים האחים את קורות השבי הבלתי נתפסים.
רק אחרי כ-50 ימים, לאחר העסקה הראשונה, גילתה משפחת הורן המוטרפת מדאגה שיאיר ואיתן בחיים. כשהעסקה מתפוצצת, בחמאס מעבירים את הגברים מניר עוז לקבוצה גדולה. יאיר ואיתן מתאחדים, ומאותו הרגע הם היו לזוג האחים היחיד שמוחזק יחד בשבי.
איתן מספר: "אחרי שהבנות והילדים יוצאים ניגש אליי מחבל שאחראי על האזור. אני אומר לו 'אנחנו הבאים בתור, בקרוב, נכון?'. הוא חצי מחייך ואומר לי: 'עכשיו התחלנו, אתם לא הולכים לצאת בקרוב'".
את תקופת השבי הראשונה העבירו יאיר ואיתן עם דוד קוניו, שגיא דקל חן, נמרוד כהן ועופר קלדרון - שהופרד מהם בשלב מאוחר יותר. מחזיקים זה את זה ברעב, בהפצצות, באימת המוות. יום-יום.
"רואה בילדים עול": פסק דין נדיר בבית הדין הרבני
איתן משחזר את האימה שליוותה אותם בכל ימי השבי: "כל יום, שנתיים. את לא יודעת אם את שורדת את זה, ואת לא יודעת אם המאמץ שעושים כולנו ביחד יהיה שווה, כי יכול להיות שכל שנייה מחבל נכנס והורג אותך".
איתן משחזר: "כן. עזרנו אחד לשני כל הזמן, כל אחד ביכולות שהיו לו. אני יותר התעסקתי בלדאוג ולעזור לאחרים, וכל פעם להבין איך אני יכול להשיג דברים מהמחבלים. אם זה יותר אוכל, אם זה יותר מים. זאת אומרת, אני עושה כל מה שאני יכול, בלי לפגוע בערכים שלי, בלי לפגוע במדינה שלי, ובלי לפגוע בחברים שלי. אחרי זה - כל מה שאפשר בשביל לשרוד. זה אומר לתת להם לצחוק עליי. שאני מסריח. שאני מטומטם. לרקוד להם. אבל אם אחרי זה קיבלנו עוד 2 תמרים - את שלי עשיתי".
איתן משחזר אירוע קשה שבו העבירו אותם השובים ממנהרה למנהרה, כאשר הם נדרשו ללכת שעות ארוכות כשהם תשושים וחסרי כוחות. "אחרי ארבעה חודשים, הלכנו 12 שעות הליכה במנהרות", הוא משחזר.
"אני לא יודע איך הולכים 12 שעות. בטח ובטח לא אני, שאין לי כוח בכלל. וזה גם היה אחרי חודשיים שאכלנו חצי פיתה ביום. מנהרות צרות מאוד. והיו לא מעט קטעים שהגובה של המנהרה היה חצי מטר".
"או שיאיר גורר אותי ברצפה, כי אני לא יכול ללכת יותר. ודוד דוחף אותי מאחורה. ועופר מעודד: 'יאללה, אתה יכול, יאללה, אתה יכול'. תוך כדי הפצצות. לאן? למה? בשביל מה? ושגיא, עם חצי רגל ובלי יד דוחף אותי גם. ואני אומר להם 'תשאירו אותי שם, זהו, חלאס. תמשיכו'. ואף אחד לא ויתר. 12 שעות" הוא מספר.
בינתיים, הלחימה נמשכת, ובמנהרות הודיעו להם המחבלים שכל ניסיון חילוץ - ייגמר בהוצאה להורג. "אם יהיה ניסיון חילוץ, חבל על החיילים שהולכים לנסות להציל אותי, כי אף אחד לא ייצא חי מזה", מספר איתן.
איתן מספר על התנהלות חמאס: "זה לא שני אנשים שניסו לפרוץ לניר עוז ולגנוב אוכל מחדר האוכל. תכננו את זה שנים על גבי שנים. הם ידעו טוב מאוד מה הם עושים. הם ידעו מה החולשות שלנו. הם ידעו הכול. למטה יש עיר יותר מפותחת מאשר למעלה. לא אלתרו שום דבר".
"אני בכל השנתיים במנהרות - בלי שמש, בלי אוויר, בלי לילה, בלי יום, בלי ריחות, בלי לשמוע ציפורים. להיות שם שנתיים, איך שאנחנו היינו וכל מה שעברנו, אף אחד לא יבין את זה".
ההומור בשבי
בתוך החושך, דווקא שם, איתן מבין שרק דבר אחד יכול לשמור עליו שפוי. אל מול הטרור הפסיכולוגי הבלתי פוסק הוא שם לעצמו מטרה: לנסות לצחוק כמה שאפשר. "אם אין הומור ואין חיוביות, אי אפשר לחיות", הוא אומר.
יאיר מספר: "הומור זה אחד הדברים שעזרו לנו לעבור את המסע הנפלא הזה שלנו. בינינו, עם שאר החבר'ה, אפילו לפעמים איתם - עם השובים, המחבלים".
"היינו יכולים להתבדח, אבל כמה פעמים שניסיתי לצחוק באמת, לצחוק בקול, זה היה בלתי אפשרי. אני לא יודע, אולי החוסר בחמצן, או לא יודע מה. פשוט לא יצא הצחוק" הוא אומר.
הפרידה האכזרית מהאח
באמצע ינואר נחתמת סוף סוף עסקה. איתן: "נכנס המפקד של המקום ומבשר לנו ששניים מהקבוצה שלנו יוצאים הביתה בעסקה הזאת. הוא אומר לנו – 'מי אתם חושבים שמגיע לו לצאת? תבחרו'. ולמרות ההתעללות הנפשית, אנחנו בתור קבוצה אף פעם לא איבדנו את העקרונות שלנו, ואף אחד מאתנו לא אמר את עצמו בתור מי שצריך לצאת".
"ואז אחרי שבוע מגיע הרגע הכי מאושר בשנתיים האלו - שזה כשבאמת מודיעים שיאיר יוצא הביתה ושהוא ניצל". בשלב הזה איתן נשבר ובוכה. "וגם ששגיא חוזר למשפחה שלו, ולילדות שלו", הוא ממשיך.
בשלב הזה חמאס גם הוציאו סרטון ציני ואכזרי שמציג את הפרידה של האחים. איתן אומר בסרטון: "אני מאוד שמח שאח שלי יוצא מחר, אבל זה לא הגיוני בשום צורה שמפרידים משפחות. תוציאו את כולם, ואל תפרידו יותר משפחות, אל תהרסו יותר את החיים של כולנו".
איתן נזכר: "עכשיו אני יכול להיות יותר רגוע כשאני לא צריך לדאוג ליאיר - אבל אני יודע שמתחיל הסיוט האמיתי של יאיר. שהוא ניצל והוא משאיר אותי שם, והוא יודע טוב מאוד איך הוא משאיר אותי ובידיים של מי. ומה שהוא היה צריך לעבור בשביל להילחם שהאח הקטן שלו לא ימות שם בפנים".
השחרור
בתחילת אוקטובר, זה סוף סוף קורה. המחבלים מבשרים לאיתן, דוד ונמרוד שנחתמה עסקה. הם חוזרים הביתה.
איתן מספר: "רק כשראיתי את החיילים אחרי המחסום. אי אפשר לדעת. בכדורגל, עד שהמשחק לא נגמר, המשחק לא נגמר. ומחזיקים את התחושות, את המחשבות ואת הרגשות. כי גם סיפרו לי כמה פעמים שחותמים, לא חותמים, אתה משתחרר, אתה יוצא, אתה ברשימה, אתה לא. אז מאיפה לי שהפעם זה אמיתי? עד לאיפה הם יכולים להגיע? אולי זה שאני רואה את הצלב האדום זה לא באמת, ובסוף ייקחו אותי עוד פעם לאיזושהי מנהרה ויורידו אותי".
0 תגובות