פרק ה': בשנת תרס"ב (1902) הגיע לתל גזר האירי רוברט מקאליסטר מטעם הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. הוא הביא איתו 200 פועלים מהכפר הערבי הסמוך, אבו שושה, שישב על התל ולמרגלותיו ועבד במקום במשך שנים. הוא חפר למעלה ממחצית השטח של התל. ממצא אחר ממצא עלה מהאדמה - לוח גזר, המצבות, השער, מפעל המים. היקף עבודה עצום.
אבל הוא עבד בשיטה שגרמה נזק שאי אפשר לתקנו. מקאליסטר חפר תעלה ארוכה ואת האדמה והממצאים שפך ישירות לתוך התעלה הקודמת. כלומר, כל שכבה שחפר השתמשה בשכבה הקודמת כמזבלה. ממצאים מתקופות שונות - כנעניות, ישראליות, פרסיות, הלניסטיות - התערבבו, נדחסו, איבדו את ההקשר שלהם. הוא שייך ממצאים לתקופות לא נכונות, טעה בזיהויים, פספס חיבורים. את שער שלמה כינה "מצודה מכבית" וטעה בכמעט שמונה מאות שנה.
- שלוש ערים, שלושה שערים זהים - תכנית אחת, אדריכל אחד ומלך אחד
- שמונה שורות חרוטות על אבן קטנה הפכו לאחד הממצאים החשובים שנמצאו בארץ
- תעלומת 12 האבנים בגזר וההשפעה על תולדות החשמונאים
- המנהרה חשפה את מפעל המים הכנעני הגדול ביותר שנחשף אי פעם בעולם
האירוניה הגדולה היא שמקאליסטר הותיר תיעוד כתוב מפורט - שלושה כרכים עבים שפרסם בשנים תרע"א-תרע"ב (1911-1912), הוא כתב הכל. אבל ערבב את השכבות. כתיבתו פעמים רבות לא מהימנה. חוקרים מאוחרים ניסו לשחזר מה מצא ומאיזו תקופה ולא תמיד הצליחו.
זה שיעור שכל ארכיאולוג לומד היום ביום הראשון של לימודיו: חפור לאט, תעד הכל ושמור על ההקשר כי הממצא בלי ההקשר לא שווה הרבה.
קבר השייח'
בירידה מהתל, לפני שחוזרים לרכב, עוצרים ליד מבנה קטן עם כיפה. קבר השייח' אל-ג'אזרי. "ג'אזרי" בערבית פירושו פשוט "איש גזר". הקבר נבנה לפני כארבע מאות שנה ושימש את תושבי הכפר אבו שושה - אותו כפר שתושביו עבדו עבור מקאליסטר בחפירות, עד שנחרב במלחמת העצמאות בשנת תש"ח (1948).
השם "ג'אזר" - גזר בערבית, שמור בפי המקומיים מאז ומתמיד, ברצף שאינו נשבר. ובזכות השם הזה בדיוק זיהה שארל קלרמון-גנו את המקום בשנת תרל"א (1871) כגזר המקראית. הוא הגיע לאזור, שמע את המקומיים אומרים "ג'אזר" והבין שזה אותה גזר שמוזכרת בתנ"ך, בספר מלכים, במכתבי אל עמרנה. שם שעבר מפה לאוזן אלפי שנים, ברציפות, מבלי שאיש מהפלכים ידע שהוא שומר על זיכרון יהודי תנכ"י.
אבו שושה חרבה, תושביה נעלמו, אבל השם גזר - ג'אזר, נשאר. כך השפה הערבית משמרת את החזקה של עם ישראל וההיסטוריה שלה על האדמה הזו.
תופעת שימור השמות הזו שם ערבי ששומר זיכרון עברי עתיק אינה ייחודית לגזר בלבד. עמדנו על כך בהרחבה בביקורנו בתל אשדוד, שהערבים קראו לה "איסדוד" - שיבוש מדויק של השם המקראי "אשדוד" ששרד אלפי שנים בפי התושבים. עכו נקראה "עכא", בית שאן "ביסאן" ויריחו "אריחא".
גדולי ישראל ידעו את הסוד הזה זה מכבר. רבנו אשתורי הפרחי, שעלה לארץ ישראל בשנת פ"ג (1322) וסייר ברגליו בכל רחבי הארץ, כתב בספרו הגדול "כפתור ופרח" שיש להסתמך על שמות הערבים לזיהוי מקומות מקראיים "כי הם לא זזו ממקומם ושמרו השמות כמו שהיו". הוא זיהה עשרות מקומות תנ"כיים בשיטה זו, וכך הרמב"ן נהג לפי כלל זה.
כך השפה הערבית, בלי שהתכוונה ובלי שידעה, שמרה את החזקה של עם ישראל על האדמה הזו. כל כפר ערבי שקרא לאתר בשם עתיק - שמר בעצם עדות להיסטוריה יהודית.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות