דלג לתוכן הראשי
זהירות! מאמר מורכב

זיכרון בצלחת: איך מנציחים את זכרם של הנרצחים והנופלים? מחשבות

אחת השאלות הקשות ביותר להורים שכולות ומשפחות שכולות היא איך מנציחים את זכר בן המשפחה שנפל | איך משאירים בזכרון העולם את קיומה של הנשמה שנקטפה באכזריות כה רבה | בשלוש השנים שחלפו באו לעולם דרכי הנצחה רבות - אך כאלו שמעלים שאלה קשה באשר לתכליתם | מחשבות (בארץ)

שכ
כיכר השבת |
הלוויה בבית העלמין הצבאי הר הרצל (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)

זה קרה השבוע בצהרי יום חול רגיל. ישבתי במסעדה, על השולחן הונח התפריט, וכשדפדפתי בין המנות נתקלו עיני בשורה שגרמה לי לעצור ולהתרגש, אך מיד לאחר מכן - גם לתהות תהייה עמוקה.

לצד אחת המנות העיקריות נכתב באותיות קידוש לבנה כי היא מוגשת לזכרה של תצפיתנית צעירה שנרצחה בדם קר במוצב צה"ל בגבול באותו בוקר נורא של .

הכוונה של בעלי המקום והמשפחה הכואבת בוודאי היתה טהורה, מלאת אהבה וגעגוע. אך באותו רגע, כשהמחשבה על המציאות הכואבת הלמה בי, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי בדממה: האם זה מה שינציח עולם שלם שנגדע? האם נשמה זכה וטהורה, חיים שלמים שהיו ואינם, מסתכמים במנת אוכל שחולפת מן העולם תוך דקות ספורות?

כשפוקחים את העיניים ומסתכלים על מרחבי ארץ ישראל של השנים האחרונות, מגלים שהתופעה הזו רחבה בהרבה. מאז אותו טבח נורא והמלחמה הקשה שבעקבותיו, שבהם נקטפו מאות ואלפי נפשות קדושות בשיא פריחתן, שטף את הארץ גל מגוון של מיזמי הנצחה.

בניית תצפית חדשה לזכר הנופלים (צילום: איש המעיינות ישראל שפירא)

בכל פינה ניתן למצוא שבילי טיול חדשים שנפרצו לזכר הנופלים, מעיינות שנבנו מחדש, מצפים מרהיבים הצופים אל הנוף, וכן - גם תבשילים, קינוחים ומנות מסעדה הקרויים על שמם.

האם זו הדרך?

אין ספק שכל מחווה של חסד, זיכרון ואהבה נובעת מכאב עמוק ומרצון אמיתי של בני המשפחה והחברים להותיר זכר ליקיריהם. אך כיהודים המאמינים בנצחיות הנשמה ובחיים שלאחר החיים, השאלה המרחפת בחלל האוויר נוקבת ומטלטלת: האם זוהי הדרך הראויה והאמיתית להנציח זיכרון עולם? האם אבנים, שבילים ומנת בשר הם המענה הראוי לריק העצום שהותירו אותם נרצחים וקדושים?

יש הנצחה לנצח

לעומת גל ההנצחה הגשמי, אנו רואים במקביל את הדרך הסלולה לנו מדורי דורות - הנצחה ברוח ובזיכרון נצח. בציבור החרדי, וכיום ב"ה גם בחלקים נרחבים מעם ישראל, המבט על ההנצחה הוא שונה בתכלית.

אנו רואים מאות מיזמים רוחניים שנולדו מתוך השכול: כתיבת ספרי תורה מהודרים, הקמת בתי כנסת ובתי מדרש, ייסוד שיעורי תורה, חלוקת ספרי תהילים, חיזוק בשמירת שבת וצניעות, ומיזמי חסד ענקיים שכל תכליתם היא הזנת הנשמה ולא הזנת הגוף.

מתחם הנובה: זוכרים את הנרצחים ומניחים תפילין (צילום: יוסף יצחק קורקוס)

שאלה של זהות

הפער הזה, בין הפינה בטבע או המנה בתפריט לבין אות בספר התורה או לימוד משניות, מקפל בתוכו את השאלה השורשית של זהותנו: זהות גשמית-מקומית או זהות רוחנית-נצחית ומרוממת.

התשובה לתהייה הזו נוקבת: כשהחברה מתרחקת מהרוחניות, כשישנו מחסור בהבנה עמוקה של למה אנחנו פה ולמה קרה מה שקרה, בהיעדר תפיסה של נשמה נצחית הפועלת בעולמות העליונים וזקוקה לזכויות רוחניות, מנסים הקרובים שנשארים כאן לאחוז בחומר, במה שמוחשי, במה שאפשר לראות ולטעום, וממילא באופן טבעי מבטאים הנצחה בצלחת, בשביל או במצפה.

אבל הנשמה אינה אוכלת אבנים, ולא ניזונה ממנות מעוצבות. הנשמה הנמצאת תחת כסא הכבוד ניזונה מתורה, מתפילה, ממעשים טובים וממצוות הנעשות לעילוי נשמתה. אבנים במצפה סופן להישחק, שבילי טיול עשויים להשתנות, ומנת אוכל היא חולפת וזמנית.

אך אות אחת בספר תורה, פרק תהילים או דף גמרא הנלמד לזכר הנופל - הם נצחיים. הם האור האמיתי המאיר את נשמת הקדוש בעולם האמת, והם התשובה האמיתית לכאב שלא נרגע.

עוד בבארץ: