מישהו ראה את סימה קדמון ויאיר לפיד?

הכאב הפיזי הזה שפשוט תופס אותך, לופת אותך, אוחז את ליבך ולא מניח.

האחראיים על יחצנות הרוע, החליטו לפרסם את התמונות המדממות במלואן. למען יראה העולם ויבין מי ה´פרטנר´, ובינתיים בדרך האינטרנטית לרחבי עולם גם אנחנו זוכים לכבוד המפוקפק לחזות במה שראתה תמר בת ה-12 כשחזרה מפעולה ב"בני עקיבא"...

ואז אתה מבין. היטב מבין - שלא משנה מה יהיה או היה ההבדל במאבק האידאולוגי על ´כיבוש´ ו´חזרה´, לא מעניין מי ה´שולט´ ומי ה´נשלט´, מי ´מתחיל´ ומי ´מחזיר´ כי בכל ההיסטוריה היהודית לא תמצא לוחם או נוקם יהודי ששיסף גרונות ילדים ישנים. אין אחד שמסוגל. גם המבחיל והאכזר שבנינו לעולם לא יהיה מסוגל לגעת לרעה בגרונו של תינוק בן ארבעה חודשים, או לשסף נער שחולם בתוך שנתו.

וזהו ההבדל הענק שפעור בנינו לבינם. חבר התקשר אמש. "מה אתה אומר?", שאל."לא אומר" - עניתי. ישנם מקומות וזמנים שאין אומרים בם כלום. ישנם סיטואציות שהלב המתפלץ והחבול לא שולח לעבר המוח איזו תובנה או מסקנה. תמו המילים, הדיבור האנושי גווע, ורק העין המסרבת לקלוט ולחזות במראות המדממים נעצמת אל עבר השחור.

ובבוקר, הלב רק מבקש ושואל ברתיחתו: איפה הם....? איפה הם כולם הששים עלי עט וקולמוס. איפה יאיר לפיד, סימה קדמון, יעל פז מלמד... איכן הם כל אבירי השמאל ויפי הנפש שיודעים להתריע על כל ´עוולה´ ימנית, על כל כריתת עצי זיתים של ´פלאחים פלסטינים שלווים´ [שחלק מהם שותפים כרגע להסתרת הרוצחים הנאלחים...] איפה הם כל היודעים לצווח על כל התארגנות להקמת מאחז חדש או חסימת כבישים של ´נוער גבעות´, לאן נאלם ביום הזה קולם...?

איפה כל ´פעילי השלום´ מקנדה ונורבגיה? כל הגולדסטנים, כל ה´אורי אבנרים´ ו´נשות המחסומים´ – שיביעו סוג של גינוי או מחאה לפחות על חלוקת הסוכריות בעזה החוגגת... איפה הם מול השמחה האדירה בצד הפלסטיני למראה תינוק משוסף צוואר החבוק בזרועות אביו השחוט? מדוע זה לא נשמע קולם ביום הזה?

למה אין הבוקר הזה מאמר מערכת של כל אלה אשר ידעו היטב לחבוט בנשמתם של המגורשים המתנגדים לכוחות צה"ל, או מטעם אלה הממהרים לכתוב טורים מזדעזעים מול אנשי ´המחתרת היהודית´ או ´נוער המאחזים´...?

ואיפה הם שריד ואלוני וביילין, איכן הם כל אדריכלי וקברניטי הסכמי אוסלו, וז´נבה.... איפה הכאה על חטא, מילת סליחה או חרטה...חשבון נפש....?

ומנגד - איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים ההם....

ר´ אודי ורעייתו רותי, מקודשים ומובדלים מכל הריק ו´תרבות הכלום´ וה"כדאי לי" השוררת בעולם המבולבל הזה, ואשר עליהם העיד אביה של רותי הי"ד:

"אהוד, רותי, יואב, אלעד, הדס הקטנטונת. נשמות טהורות, צדיקי יסוד עולם. אהובים, ברורים, קדושים, עליתם בסערה לשמיים נקיים. אהוד - גיבור צנוע עניו המגיע בוודאי כמבייש לגן-עדן. רות – אשר נלקחה בשבת קודש, טהורה, זכה, חכמה אמיתית. יואבי נכדי, תלמיד חכם, גומר סדרים, והנה סיים את מסכת ודרך חייו. אלעד - מחייך תמיד, גם אחרי שנכווה ברותחין, כמה חיים יש בך ואתה לוקח אותם אל השמיים. הדס - הכי קטנה, שאת הכל: חמודה, יפה, קשורה לאמהּ, אז את בתי רותי, חמדתי, לקחה אותה עמך..".

והכאב הפיזי הזה תופס אותך, לופת אותך, אוחז את ליבך ולא מניח... לא מניח.