מדוע קיומה של מדינת ישראל מוציא את העולם מדעתו? מדוע העולם המערבי, המתהדר בערכי חירות ומוסר, בחר להפוך דווקא את העם שמממש את הערכים הללו ליעד לשנאה אובססיבית?
כיצד הפכה ההגנה על הקיום היהודי לעוון בעיני אומות שאיבדו את דרכן בתוך הומניזם ריק מתוכן? האם ייתכן שהשנאה לישראל היא הדרך היחידה שנותרה לעולם לברוח מהמראה שמעמידה מולו האמת המקראית? אלו שאלות קשות, אליהן ננסה להתייחס במאמר זה.
העולם המערבי, שקם מתוך אפר המלחמה ב-1945, נבנה על הבטחה שמעולם לא קוימה: "לעולם לא עוד". הוא הקים מוסדות, חקק זכויות אדם ודיבר בשם הומניזם אוניברסלי שנועד להבטיח את השלום.
אך אל מול ישראל, ההומניזם הזה, שאינו אלא מסכה, קורס לחלוטין, וחושף חוסר אונים מחשבתי הגובל בהתפטרות מוסרית. לפני שנצלול לעומק המחשבה היהודית, עלינו להציב אבחנה קלינית קרה על המציאות של דורנו.
אנו עדים להפרת חוזה מוסרי בין המערב לבין הערכים של עצמו – חירות, שוויון ואחווה. המערב משתמש כיום ביסודות אלו לא ככלים לתיקון, אלא ככלי נשק לדה-לגיטימציה של קיומנו.
עבור עם ישראל, שיבת ציון היא מימוש החירות והביטוי של זהותנו הלאומית והדתית, ששורשיה מגיעים עד מעמד הר סיני. המערב נראה כמעניק חירות לכל אומה, מלבד לאומה היהודית.
כאשר ישראל מממשת את זכותה להגן על עצמה או לאבטח את נחלת אבותיה, החירות הזו מוגדרת כ"תוקפנות". הריבונות היהודית נתפסת כעלבון בעיני עולם שמבקש להמיס את זהותו בתוך אוניברסליזם חסר פנים.
התופעה הזו חורגת מגבולות ההבנה הרציונלית. אנו ניצבים מול שנאה שאינה ניתנת עוד להסבר בכלים סוציולוגיים או פסיכולוגיים. זוהי אובססיה הגובלת בטירוף קולקטיבי, שבה ההיגיון נכנע לדוגמה.
האנטישמיות המודרנית הפכה ל"דת חילונית" המזינה את עצמה ללא צורך בהוכחות. התזה העולה מדברי רבותינו היא שקיומה של ישראל משמש כ"מראה רוחנית". מה שהעולם מכנה "סכסוך" הוא למעשה התנגדות לאור.
ככל שישראל משגשגת ומאשרת את זהותה, היא מאלצת את האומות להתייצב לא מול פוליטיקה כזו או אחרת, אלא מול האמת. האיבה כלפי ישראל אינה בעיה שניתן "לפתור" בדיפלומטיה קלאסית, משום שאינה נובעת מוויכוח רציונלי. גם אם ישראל המודרנית רחוקה מלהוות דוגמא מוחשית לאמת האבסולוטית, היא עדיין נתפסת ככזו, גם אם בתת-מודע של האנטישמי הממוצע.
ישראל היא סימפטום של אנושות במשבר מול הופעתו המחודשת של הקודש בתוך שדה ההיסטוריה. המערב, בחיפושו אחר הומניזם ללא שורשים, רואה בישראל מראה בלתי נסבלת לזהותו האבודה.
השנאה הזו אינה הוכחה לטעות של ישראל, אלא הוכחה לתפקידה. נלחמים בזעם כזה רק נגד מה שמפחדים ממנו במעמקים: האמת של קיום שלעולם אינו כבה.
ישראל היא ההוכחה החיה שהזמן אינו מוחק את הבטחותיו של ה"י. העולם יוצא מדעתו כי הוא חש בקצה של תקופת השקר. המדינה הזו היא המסקנה הלוגית של הבריאה, הנקודה שבה הצדק פוגש את המציאות.
עלינו להבין, האיבה לא תיפסק מתוך ויתורים, אלא מתוך הצהרה מלאה וגאה על מי שאנחנו. כשאנו מקבלים על עצמנו את תפקידנו כעדים לנצח, אנו מוציאים את העולם מהבלבול שלו.
0 תגובות