״אם יקרה לי משהו, לא אצטער על עצמי שהלכתי״.
זה המשפט שאומר רוני גבריאל שדה כשהוא מתאר את אחת התקופות האפלות בחייו. לא מחשבה אובדנית פעילה, הוא מדגיש, אלא נקודת שפל שבה הסבל היה כה עמוק, עד שהחיים עצמם איבדו ממשמעותם.
שדה, כיום פעיל חברתי בתחום בריאות הנפש, מרצה, יועץ תקשורת לשעבר ויזם בתחום הסטוריטלינג, חי עם אבחנה של מאניה דיפרסיה (הפרעה דו קוטבית מסוג 2). במשך שנים ארוכות הוא כלל לא ידע זאת.
בריאיון לאלי גוטהלף הוא מתאר חיים שנראו מבחוץ מלאי אנרגיה, כריזמה והצלחה, אך מבפנים התנהלו בין קצוות חדים של התלהבות קיצונית ודיכאון משתק.
״אני לא כל הזמן סובל ממאניה דיפרסיה. היא חלק מהחיים שלי, אבל היא לא ההגדרה הבלעדית שלי״, הוא אומר.
לדבריו, ההפרעה מתבטאת במעברים בין תקופות של דיכאון לבין תקופות של ״היי״ קיצוני.
״הפסיכולוגית שלי הגדירה את זה כמו להיות על אמפטמינים בצורה טבעית. אתה מתלהב מכל דבר קטן, מתעצבן מכל דבר קטן, מרגיש שהמוח שלך באקסטרים. אתה מנוע של מרצדס בתוך בן אדם״.
אלא שכפי שהוא מתאר, מה שנראה מבחוץ כמנוע בלתי נגמר, הופך במהירות למלכודת.
״הייתי קם בבוקר בלי קפה, עם עיניים פתוחות לגמרי, מתקשר לחברים בחמש בבוקר כי מבחינתי היום כבר התחיל. פעם הוצאתי 3,000 שקל על יום הולדת של לקוחה. הבאתי זמר. אתה חי במסיבה שלא נגמרת, אבל היא מתקיימת רק בתוך הראש שלך״.
ואז מגיע הצד השני.
״בדאון פתאום הטעם של הקפה לא טעים. החברים לא מעניינים. הכל אפור. כל דבר שהדליק אותך קודם, פשוט נכבה״.
הילד שהכריז מלחמה על סמכות
כששדה חוזר לילדותו בחולון, הוא מזהה בדיעבד סימנים מוקדמים.
״השבתתי חוג שחייה כי שמו אותנו בבריכה של הקטנים. לא נתתי לילדים להיכנס למים. בבית הספר פירשו את זה כקשב וריכוז, אבל ככל הנראה כבר אז הייתה שם הפרעת התרסה״.
המרדנות הזו המשיכה גם בצבא.
הוא התקדם לתפקידי פיקוד, שירת כמפקד פלוגות אוכלוסיות מיוחדות והפך לדמות בולטת במערכת. אך מאחורי ההצלחה הצטבר משבר שלא זוהה בזמן.
״פתאום אני לא מצליח לקום בבוקר. רוצה רק לישון. יושב בשירותים כדי שלא ידברו איתי. עומד מול פלוגה ולא מצליח להוציא מילים. המוח פשוט לא עבד״.
בסופו של דבר הוא עשה צעד חריג.
״פיטרתי את עצמי. נכנסתי לקב״ן ואמרתי שאני לא מסוגל להמשיך. לא ידעתי מה יש לי, רק ידעתי שאני לא יכול לתפקד״.
היציאה מהצבא לא סימנה התחלה חדשה.
״פיטרו אותי מארבע עבודות בשנה. לא מצאתי את עצמי. רק כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון התחילה להיווצר איזושהי שגרה״.
״חשבתי שהמציאות לא מסתדרת לי, לא שאני הבעיה״
אחת התובנות המעניינות שעולות מהשיחה היא עד כמה קשה לזהות הפרעה נפשית כאשר האדם עצמו משוכנע שהוא פשוט צודק.
״אם משהו לא הסתדר לי, הייתי הופך שולחן. אם אנשים היו אומרים לי להירגע, הייתי אומר להם שהם חלשים. מבחינתי אני הייתי בסדר, המציאות הייתה הבעיה״.
לדבריו, העצבים והתגובות הקיצוניות לא נראו לו חריגים.
״אוטו רגיל מתחיל נסיעה מאפס. אני התחלתי מ-30 קמ״ש. כשכולם היו מגיעים ל-100, אני כבר הייתי על 200״.
החלום שהתנפץ והאבחנה ששינתה הכל
נקודת המפנה הגיעה בגיל 29.
שדה תכנן לרכוש דירה ללא משכנתא, אך החלום קרס. במקביל נכנס לתקופת היי קיצונית.
״ישנתי שעתיים בלילה. עבדתי בטירוף. רצתי עם דלקת בדרכי הנשימה ולא עצרתי״.
לאחר מכן הגיע דיכאון קשה שנמשך קרוב לשנה.
״רציתי רק כדור שיחזיר אותי למצב הקודם. ביקשתי ציפרלקס. רופא המשפחה שלח אותי לפסיכיאטר. מבחינתי לא היה מצב שאני הולך לפסיכיאטר. הייתי בטוח שאין לי בעיה״.
שני פסיכיאטרים קבעו לבסוף שמדובר במאניה דיפרסיה מסוג 2.
״הקוף תמיד היה שם. פשוט פתאום היה לו שם״.
האבחנה, הוא מספר, הייתה גם הקלה וגם זעזוע.
״פתאום השקיות של קסטרו ורנואר מתחלפות בשקיות של קופת חולים. תרופה אחת לא עובדת, מחליפים. עוד תרופה, עוד ניסיון. עברתי חמישה סוגי תרופות עד שמצאתי את השילוב הנכון״.
״התפילין ליד המחשב שינו את המסלול״
לצד הטיפול התרופתי והפסיכולוגי, שדה מתאר גם תהליך רוחני עמוק שליווה אותו לאורך השנים.
הוא מספר כי בגיל 26, הרבה לפני שאובחן, החל להניח תפילין מחדש.
הדבר קרה בעקבות הערה אקראית לכאורה של אחד היועצים שעבדו איתו בתקופה שבה שימש יועץ בלשכת השר יואב בן צור.
״הוא פשוט הניח את התפילין ליד המחשב שלי ואמר לי: 'אולי תנסה להתחיל מזה'. מאז לא הפסקתי״.
לדבריו, הנחת התפילין הפכה עם השנים לעוגן יומיומי.
״זה כמו לעשות ריסטארט ליום. לפתוח אותו נכון״.
בהמשך הוסיף גם קריאת תהילים כחלק מהשגרה הקבועה שלו.
״כשעוברת לי מחשבה לא טובה על מישהו, אני משתדל לקרוא פרק תהילים. זה מזכיר לך שאתה לא לבד. שאתה בפיקוח״.
״הבנתי שיש לי שותף״
אחת השאלות המרכזיות שעולות בשיחה היא מה קורה לאמונה כשאדם מוצא את עצמו בתוך דיכאון עמוק.
שדה מודה שבתחילת הדרך התקשה לראות את הטוב שבחייו.
״היו לי משפחה, בית, רכב, אנשים שניסו לעזור, אבל בדיכאון לא הצלחתי לראות את כל הדברים האלה״.
עם הזמן, הוא מספר, נוצרה אצלו תפיסה אחרת.
״הבנתי שכמו שאני נוצרתי עם ההתמודדות הזאת, יש לי גם שותף. יש לי את בורא עולם״.
את אחד הרגעים המשמעותיים הוא מייחס לרב טויב מאטלית, שעמו התייעץ לאורך השנים.
לאחר שהוסיף את השם ״גבריאל״ לשמו בהמלצת רב, החל לגבש תפיסת עולם חדשה סביב ההתמודדות.
״תמיד הדהד לי המשפט שאלוקים רואה אותך. שדברים יכולים להסתדר. אולי לא כמו שאתה רוצה, אולי לא בזמן שאתה רוצה, אבל משהו חייב לקרות פה בסוף״.
״השם רוצה את האמת שלנו״
גם כיום, כשהוא מרצה על בריאות הנפש ומספר על חייו, שדה אינו מפריד בין האמונה לבין ההתמודדות.
להפך.
הוא רואה בהן שני חלקים של אותו סיפור.
במהלך הראיון הוא מצטט את הפסוק ״קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת״ ומסביר:
״השם רוצה את האמת שלנו. לא הצגה. לא מסכות. את האמת״.
הגישה הזאת, לדבריו, מאפשרת גם לאנשים המתמודדים עם משברים נפשיים להפסיק לראות את עצמם כמי שנמצאים מחוץ למעגל.
״גם כשהאדם שבור, הוא עדיין חלק מהבריאה. עדיין יש לו יכולת ליצור, להשפיע ולעשות טוב״.
המפגש שלא קרה והפוסט ששינה חיים
הרגע המטלטל ביותר בסיפורו קשור לאדם שמעולם לא הספיק לפגוש.
בזמן שהיה בדיכאון, נתקל בפוסט של אדם שסיפר שגם הוא מתמודד עם מאניה דיפרסיה.
״כתבתי לו שאני מחכה ליום שבו גם אני אוכל לדבר על זה בגלוי. הוא הציע שניפגש״.
שדה דחה את הפגישה שוב ושוב.
״אמרתי לעצמי שאני בדיכאון ואני רק אוריד אותו״.
כעבור מספר חודשים ראה פוסט אחר.
הפעם של אמו.
בנה שם קץ לחייו.
״זה היה כדור ששרק מעל הראש שלי״, הוא אומר בשקט.
מאותו רגע, לדבריו, משהו השתנה.
״הבנתי שכל עוד הקדוש ברוך הוא החליט שאתה נושם מהאף והולך על הרגליים, אתה צריך לכבד את החיים שקיבלת. החיים הם לא נכס. הם שכירות״.
מההתמודדות לשליחות
לאחר שהתאזן וחזר לתפקוד, שדה החליט להפוך את הסיפור האישי שלו לפעילות ציבורית.
מאז 7 באוקטובר הוא מרצה בפני קהלים שונים, מנחה שיחים בנושא בריאות הנפש ומשלב את סיפורו האישי גם בעבודתו האקדמית.
״הסטודנטים שלי יודעים שיש להם מרצה שמתמודד עם מאניה דיפרסיה. אני לא מסתיר את זה״.
לדבריו, התגובות בדרך כלל אינן של פחד אלא של הזדהות.
״כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו. אחרי 7 באוקטובר כמעט אין משפחה שלא פגשה התמודדות נפשית בצורה כזו או אחרת״.
״אני לא מנהל את הדיכאון, אני מתנהל איתו״
אולי הרעיון החזק ביותר שעולה מהשיחה אינו קשור למחלה עצמה אלא לדרך ההתמודדות.
שדה מסרב לראות בעצמו קורבן של ההפרעה.
״אני לא מנהל את הדיכאון. אני מתנהל איתו. אני לא קובע איך הוא ישפיע עליי, אבל אני קובע אילו פעולות אעשה בתוכו״.
כשהוא נכנס לתקופה דיכאונית, הוא יוצר לעצמו מערכת של עוגנים.
להתקלח. לפתוח חלון. לצאת מהבית. לעבוד שעה אחת.
״אני עושה עם עצמי דילים. רוצה לישון שלוש שעות? בסדר. תעבוד שעה אחת לפני זה״.
במילים אחרות, הוא אינו מחכה להרגיש טוב כדי לפעול.
הוא פועל כדי לייצר סיכוי להרגיש טוב.
״גם כשאנו שברי כלים, עודנו כלי לחמדתו״, מצטט שדה את מילותיו של ישי ריבו.
ואם כך, אולי השאלה שכל אדם צריך לשאול את עצמו איננה כמה הוא שלם, אלא האם גם מתוך השבר הוא ממשיך לחפש את השליחות שבשבילה נשלח לעולם.
0 תגובות