כאשר מביטים ברזומה של ד"ר עינת וילף, קשה שלא לתהות כמה גלגולי חיים הצליחה אישה אחת לדחוס לתוך קריירה אחת. קצינה ביחידה 8200, בוגרת הרווארד בתולדות האמנות ומדעי המדינה, בעלת תואר שני במנהל עסקים מאינסיאד (INSEAD), דוקטור למדעי המדינה מאוניברסיטת קיימברידג', חברת כנסת לשעבר, סופרת ולוחמת חסרת פשרות בזירת ההסברה הישראלית - או כפי שהיא מתעקשת לקרוא לה: "מלחמת התודעה".
כאשר אלי גוטהלף, מגיש הפודקאסט "כיכר FM" מבית "כיכר השבת", פותח את הריאיון עמה, הוא מודה: "אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. כמה חיים חיית". התשובה של וילף, קצרה ומחויכת ("ארוכים"), פותחת צוהר לשיחה עמוקה, פילוסופית ומעוררת השראה על חייה, על החברה הישראלית, ועל המאבק הסיזיפי על שמה הטוב של מדינת ישראל בעולם.
10 דקות באוקספורד: אנטומיה של נאום ויראלי
אחת מנקודות השיא האחרונות בעשייתה של וילף הייתה נאום היסטורי שנשאה באוניברסיטת אוקספורד, נאום ששבר את הרשת וזכה למיליוני צפיות. גוטהלף, שנתקל בנאום והיה מרותק, שואל אותה על מאחורי הקלעים של אותן עשר דקות שכבשו את העולם.
"עבדתי על זה הרבה", חושפת וילף. בעוד שבדרך כלל היא נוטה לדבר באופן חופשי בהרצאותיה, במקרה של אוקספורד היא הבינה את כובד המשקל. "ידעתי שאני על שעון. יש לי 10 דקות שכל מילה תנותח, והשקעתי בזה כל כך הרבה עבודה לוודא שכל מילה נכונה וכל עובדה מדויקת. חודשים עבדתי על זה. כשסיימתי, אמרתי לעצמי שאני יכולה לעשות דבר כזה אולי פעם בשנה".
ההשקעה המטורפת הזו השתלמה. הנאום, שמגולל את ההיסטוריה של מאמצי השלום של ישראל מול הדחייה הערבית, תורגם בעזרת בינה מלאכותית (AI) ל-19 שפות, ומופץ כיום ברחבי העולם - מאזרית ועד יפנית וצרפתית. וילף מסבירה כי הערך האמיתי של הנאום הוא בהנגשת עובדות שעבור הישראלים נראות מובנות מאליהן, אך בעולם הן פשוט אינן ידועות.
כאשר גוטהלף מבקש להבין מה היו התחושות שלה לפני העלייה לדוכן באוקספורד, וילף חוזרת לאירוע טראומטי שחוותה שש שנים קודם לכן.
"ב-2019 הייתי בדיבייט בלונדון, ויצאתי ממנו בתחושה מאוד קשה. הדיבייט היה על 'האם אנטי ציונות היא האנטישמיות החדשה'. הקהל היה מאוד עוין, וכשהודיעו שהפסדנו, האווירה הייתה של שמחה שהייתה לה קצת אווירה של ערב פוגרום. אם האנשים היו יוצאים מהאולם ומתחילים לנפץ חנויות - לא הייתי מופתעת".
לכן, כשהגיעה ההזמנה מאוקספורד, וילף חששה. רק לאחר שווידאה שיינתן לה הזמן והיכולת לדבר, הסכימה.
אנטומיה של שנאה: בין אקדמיה לטיקטוק
אחת השאלות המרתקות שעולות בריאיון היא הדיסוננס שמציג גוטהלף: איך ייתכן שהשנאה כלפי ישראל מתודלקת בשתי זירות כל כך שונות - דור הטיקטוק הצעיר מצד אחד, והאקדמיה המעונבת מצד שני?
וילף מנתחת את התופעה בחדות מרהיבה. השנאה, היא מסבירה, אינה מתקיימת בחלל ריק. היא תוצר של מסר פשוט ומסוכן: "היהודי הקולקטיבי, שכרגע קוראים לו ישראל או הציונות, עומד בינך לבין הדבר שאתה הכי רוצה בעולם. בגללו אין זכויות אדם, בגללו יש מלחמות". היא מסבירה כיצד אמריקאי ממוצע יכול להשתכנע שאין לו ביטוח בריאות בגלל הסיוע של ארה"ב לישראל, וכך, בתחושה של צדק מוסרי מזויף, הוא מרגיש בנוח לצעוק על יהודים בדרכם לבית הכנסת.
כאן וילף עושה אבחנה קריטית בין תפקיד האקדמיה לתפקיד הרשתות החברתיות:
האקדמיה מספקת את "המכובדות": אנשים מסתמכים על מוסדות נחשבים כדי להצדיק את השנאה. "אומרים 'האו"ם אמר שהציונות היא גזענות', מבלי להבין שהעצרת הכללית היא אוסף מדינות איומות... אדם עשה דוקטורט על 'ישראל כמדינת אפרטהייד'. המכובדות הזו חשובה, ובמשך שנים זלזלנו בעד כמה האקדמיה היא זירה קריטית".
הטיקטוק מספק את "החזרתיות": המוח האנושי, מסבירה וילף, לא מחפש אמת – הוא מחפש תבניות. "כשאתה חוזר על מעט מאוד מילים - אפרטהייד, גזענות, רצח עם, עליונות לבנה - המוח מתחיל לתפוס את זה כאמת".
גוטהלף, משווה זאת לאנטישמיות של ימי הביניים - "אנטישמיות מתוקה" ונאיבית של כפרים באירופה שהאמינו שהיהודי שולט בעולם. וילף מסכימה, אך מחדדת: הכסות החדשה, ה"מדעית" והמכובדת לכאורה, היא זו שמאפשרת לאנטישמים המודרניים להרגיש שהם אינם כמו רודפי היהודים של העבר, אלא אנשים נאורים הנאבקים למען זכויות אדם.
הילדה מירושלים שהלכה לכבוש את העולם
כדי להבין את תפיסת עולמה של ד"ר וילף, גוטהלף לוקח אותה אחורה בזמן, אל ירושלים של שנות ה-70 וה-80. וילף מתארת ילדות בשכונת בית הכרם, במשפחה חילונית קלאסית של מפלגת העבודה, סביבה של מורים ואנשי אקדמיה.
ההצטיינות הייתה חלק ממנה מהרגע הראשון. "ביום הראשון של כיתה א', המורה הראתה פוסטר של 'דנה קמה'. אבא שלי לימד אותי קרוא וכתוב לפני כן, הרמתי את היד ועניתי. מאותו רגע, לא הפסקתי להצביע. הייתי התלמידה שהמורה צריכה להגיד לה 'עוד מישהו חוץ מעינת רוצה לענות?'".
זו הייתה תקופה נאיבית, כפי שגוטהלף ווילף מגדירים זאת. תקופה שבה כולם ירדו לחצר בשעה 16:00 בדיוק, והעולם העסקי היה כה זר, עד שכאשר נערה מתל אביב סיפרה לה שאביה "איש עסקים", וילף הסתכלה עליה בעיני עגל. "זה הירושלים שגדלתי בה. ידעתי מה זה דוקטור או פרופסור, זה מה שידעתי", היא נזכרת.
ההחלטה לצאת לאוניברסיטאות העילית בעולם לא נבעה מרצון להיות אשת אקדמיה שקועה במחקרים. להפך. "הייתי גרופית של אבא אבן", היא מודה בחיוך. היא ראתה גם את בנימין נתניהו כשגריר באו"ם באותן שנים, והציבה לעצמה מטרה ברורה: לייצג את ישראל בעולם.
"הבנתי שכדי שאוכל לספר את סיפורה של ישראל בעולם, אני צריכה שיהיו לי תארים מאוניברסיטה שאף אדם בעולם לא יוכל לערער עליהם. רציתי ללכת לטופ, ושהאנגלית שלי תהיה כזאת שגם בדיבור וגם בכתיבה אוכל להיות בטופ של הטופ".
ההלם בהרווארד וטירונות הכתיבה
התחנה המשמעותית הראשונה הייתה שירות כקצינה ביחידה 8200 היוקרתית של חיל המודיעין. וילף מתארת חצי שנה של קורס אינטנסיבי, מבוקר עד לילה, מוקפת באנשים החכמים והמצטיינים ביותר בישראל. החוויה הזו, מתברר, הציבה רף שגם המוסדות היוקרתיים בעולם התקשו לעבור.
כשהגיעה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת הרווארד, הציפיות היו בשמיים. היא דמיינה עולם קשוח, נטול שינה, שבו היא תיאבק על ציונים בינוניים מול גאוני העולם. "ואז באתי וחזרתי לקבל מאיות (A). זה היה קצת מאכזב", היא מפתיעה. "הרגשתי שאת האיכות האנושית שהייתה לי בצבא לא חוויתי אחרי זה בהרווארד. למרות שזה אמור להיות ברמה העולמית, זו הייתה דווקא סוג של ירידה".
גוטהלף מנצל את הנקודה הזו כדי לשאול על תופעת ה"אוטודידקטים" בישראל, ובפרט במגזר החרדי - אנשים אינטליגנטים להפליא שקוראים המון ולומדים לבד, ומרגישים לעיתים רתיעה מהאקדמיה הממסדית, במיוחד לאור הדעות הקיצוניות שיוצאות משם היום. הוא שואל את וילף - מה בכל זאת מפספס מי שמוותר על האקדמיה?
התשובה של וילף מרתקת. הרווארד נתנה לה שתי מתנות עצומות. הראשונה הייתה שיטת ה-Liberal Arts - היכולת ללמוד בשביל הנשמה, מה שהוביל אותה להשלים תואר שלם בתולדות האמנות, רק מתוך אהבה לנושא. המתנה השנייה הייתה "טירונות כתיבה".
כבוגרת המודיעין, וילף הגיעה להרווארד עם סגנון כתיבה צבאי, טכני ויבש (1, 2, 3, 4). "היו צריכים ממש לעקור ממני את הכתיבה הזאת", היא מספרת. המנחה שלה הייתה יושבת איתה ושואלת אותה: "מה ניסית להגיד כאן?". כשווילף הייתה מסבירה בעל פה, המנחה פשוט ענתה: "אז תכתבי את זה". שם למדה וילף כלל זהב שהפך אותה לסופרת ואשת הגות: האחריות על הבהירות היא תמיד על הכותב. אם הקורא לא הבין, זו אינה אשמתו. גוטהלף מציין כאיש תוכן בעצמו, עד כמה קורס כתיבה כזה הוא כלי עצום וחסר תחליף עבור אוטודידקטים.
ממקינזי לכנסת: לפרק את מערכות הכוח
המסלול של וילף עבר גם דרך חברת הייעוץ האסטרטגי הגדולה בעולם, "מקינזי". היא מסבירה את התופעה שהיא מכנה "תסמונת השטיח האדום" (The Red Carpet Syndrome) – סטודנטים מצטיינים שמצפים שהעולם יפרוס בפניהם שטיח ויציע להם משרות מדהימות באו"ם או בשגרירויות, אך מגלים שרק חברות הייעוץ ובנקי ההשקעות מגיעים בפועל לגייס אותם. כך מצאה את עצמה מנתחת דוחות כספיים. אף על פי שהבינה שהעולם העסקי (שאותו חוותה שוב בתואר מנהל העסקים בצרפת, שזכור לה בעיקר בזכות המסיבות והחיים הטובים) אינו המקום שלה, מקינזי העניקה לה צורת חשיבה של פירוק בעיות מהיסוד (First Principles).
צורת החשיבה הזו ליוותה אותה כשהחליטה לחזור לאהבתה האמיתית - הפוליטיקה והזירה הציבורית. "הבנתי שאין שטיח אדום", היא אומרת לגוטהלף, "אם את רוצה משהו, את צריכה ללכת לשם, לדפוק על הדלת ולהיות בזירה הזאת".
בשנת 2010 היא נכנסה לכנסת מטעם מפלגת העבודה. דווקא שם, מתוך השמאל הישראלי, היא חוותה התפכחות דרמטית. ככל שנפגשה עם הנהגה פלסטינית, הבינה שהזהות הפלסטינית אינה בנויה על רצון למדינה משלהם - אלא על הרצון שליהודים לא תהיה מדינה.
זה הוביל אותה לאחד המאבקים החשובים בחייה: המלחמה בארגון אונר"א (UNRWA). הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות בעקבות השבעה באוקטובר, וילף הבינה שסוגיית ה"פליטות" ו"זכות השיבה" הם מוקש שהורס כל סיכוי לשלום. היא נדהמה לגלות שמדינות מערביות שמטיפות ל"פתרון שתי המדינות" מממנות ארגון שכל מטרתו היא הנצחת הפליטות כדי לחסל את מדינת ישראל.
כשהיא ממוקדת מטרה, החלה וילף להפעיל לחץ בכנסת, במשרד הביטחון ובמשרד החוץ (ששם, לדבריה, כעסו עליה כי הייתה "אפקטיבית מדי" וחשפה את התמכרות המערכת ל"שקט" מדומה). היא הצליחה להוביל לחקיקה ודרישות שקיפות מול האמריקאים, מהלך שגוטהלף מציין בהשתאות כדוגמה נדירה לכוחה של חברת כנסת בודדת ונחושה לשנות מציאות מדינית.
הסולידריות הישראלית: הגאונות והאושר
לקראת סוף הריאיון, השיחה נודדת למחוזות סוציולוגיים רחבים יותר. גוטהלף שואל אותה על המיקום הפוליטי שלה כיום (כיום היא חלק ממפלגת "עוז" והמפלגה הכלכלית). וילף מסבירה שהיא יצאה משיח הגושים המסורתי. כלכלית, היא מאמינה במדינת רווחה חזקה – אך כזו שמותנית בשירות (צבאי או לאומי) למדינה. "מדינה קטנה ששולחת אנשים להיהרג בשם הקולקטיב, חייבת להיות מדינה של רווחה וסולידריות. מי שרוצה להיות ליברטן, שימצא אי בודד", היא פוסקת, אך מבהירה לגוטהלף כי ילדים, כל עוד הם במערכת החינוך הממלכתית, יוחרגו ויקבלו סבסוד ללא קשר למעשי הוריהם.
האהבה של וילף לישראל עוברת כחוט השני לאורך הריאיון. כמי שחיה בחו"ל וזכתה להצלחה בינלאומית, היא בוחרת לחיות כאן מבחירה עמוקה. היא מצטטת את הספר "הגאונות של ישראל", ומסבירה מדוע ישראל, למרות הקשיים, המלחמות והלחץ, מדורגת בעקביות כאחת המדינות המאושרות בעולם.
"מדעי האושר מראים שמה שגורם לאדם להיות מאושר זה משפחה, קהילה ותחושת משמעות. יש היום מדינות בעולם שיש להן 'שר לענייני בדידות'. זה לא דבר שתצטרך בישראל".
וילף מסבירה שבעוד באירופה ארוחה משפחתית פעם בשבוע היא אירוע נדיר שדורש היערכות, בישראל ה"Thanksgiving" (חג ההודיה האמריקני) קורה כל יום שישי באופן טבעי. גוטהלף מסכים ומוסיף שמדדי האושר במגזר החרדי גבוהים במיוחד בדיוק בשל הקהילתיות האינטנסיבית הזו, שבה נפגשים לא רק בשישי אלא שלוש פעמים ביום בבית הכנסת, מה שמונע את הבדידות המשתקת שרואים במדינות כמו יפן (שם, כפי שמציין גוטהלף, מלונות עוברים למיטות יחיד בשל מחסור בזוגות).
אפילו על הוויכוחים הפוליטיים הסוערים בישראל, וילף מסתכלת בעין טובה. בזמן שבארה"ב נחשב לא מנומס לשאול אדם למי הוא מצביע, וילף רואה בוויכוח הישראלי ביטוי של אכפתיות. "כשהיו מזמינים אותי למיזמי אחדות, הייתי אומרת: האחדות שלי איתך זה שאני משקיעה בלהתווכח איתך! אני לא הולכת להתווכח עם איזה צרפתי. בך אכפת לי, אז אני משקיעה". יחד עם זאת, היא מציינת שקצת נימוס אירופאי או יפני במרחב הציבורי - כמו לתת לאנשים לצאת מהמעלית לפני שנכנסים - בהחלט לא יזיק לנו.
כשגוטהלף שואל האם היא משלמת מחירים אישיים על חייה האינטנסיביים כאימא לתאומות ובן בכור לצד קריירה חובקת עולם, וילף משיבה בפשטות מנצחת: "בכלל לא". הגמישות שייצרה לעצמה כמרצה וכסופרת מאפשרת לה לשלב את חייה המקצועיים והמשפחתיים (לרבות לקיחת הילדים עמה לנסיעות בחו"ל), ומעבירה מסר מעצים לנשים: אפשר לעשות הכל, גם אם לא הכל באותו זמן.
הריאיון המרתק עם ד"ר עינת וילף בפודקאסט "כיכר FM" מסתיים בתחושת החמצה קלה מצדו של המראיין אלי גוטהלף, שמודה כי היה יכול להמשיך את השיחה עוד שעות ארוכות. אך גם בזמן שהוקצב, וילף הצליחה לספק הצצה נדירה למוח אנליטי מבריק, ולאישה שמוכיחה שהקרב החשוב ביותר שלנו הוא הקרב על העובדות, על התודעה, ועל האמת.