בשבוע שבו מציינים שלוש שנים לטבח הנורא של השבעה באוקטובר, יזמו עשרות נפגעות ונפגעי הטבח מגוון פעילויות זיכרון והנצחה ברשתות החברתיות. במסגרת היוזמה, מעלים הנפגעים ובני משפחותיהם את צילומי המסך של ההתכתבויות האחרונות, הדרמטיות והמחרידות מבוקר אותו יום נורא, וקוראים לאזרחי ישראל מכל קצוות הארץ להצטרף אליהם, לחזור להתכתבויות מאותו בוקר ארור ולהעלות גם כן את תיעודי ההודעות ששינו את פני המדינה, ובכך להנציח את רגעי הפחד, ההלם וחוסר הוודאות לדורות.
בין התיעודים המטלטלים שפורסמו בשעות האחרונות, בולטת עדותה הכואבת של נטליה קסרוטי, אימו של קשת קסרוטי הי"ד שנרצח בדם קר על ידי מחבלי החמאס במסיבת הנובה באזור רעים. נטליה שיתפה את צילום המסך משיחת הווטסאפ האחרונה שלה עם קשת, שבה ניסתה לתפוס אותו שוב ושוב בשעות הבוקר של ה-7 באוקטובר.
בשעה 8:59 בבוקר היא כתבה לו "דבר איתי", ובהמשך בשעה 10:39 הוסיפה בהתכתבות המצמררת: "אני מתפללת שאין לך סוללה או שאתה סתם ישן למרות שכל הארץ בוערת סביבך. דבר איתי בבקשה". לצד צילום המסך הוסיפה נטליה מילים קורעות לב: "כששלחתי לך את הוואטסאפ כבר לא היית בחיים ילד יפה שלי, מאותה הודעה החל סיוט חיינו. והוא לא נגמר. 3 שנים אחרי".
עדות מטלטלת נוספת במסגרת היוזמה היא זו של איל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל שנפלה בקרב במוצב נחל עוז. איל שיתף את צילום המסך של ההודעות האחרונות שנשלחו בבוקר הטבח בשעה 9:27, דווקא ממכשיר הטלפון של חברתה, אושר ברזילי ז"ל. בהודעות ניסתה רוני להרגיע את אמה וכתבה: "אמא אני בסדר לא לדאוג אני בתוך החמל אין לי קליטה", ולאחר שהאם השיבה "אני אוהבת אותך", הוסיפה רוני: "אמא אני בסדר לא לדאוג לי, אני גם אוהבת אותך" בצירוף אימוג'ים של לבבות. האם השיבה לה: "טוב ממי שלי, תשמרי על עצמך", ובמבט לאחור הייתה זו הפעם האחרונה שבה התקבל ממנה אות חיים, בטרם נדמה קולה.
בפנייתו הנרגשת לציבור קרא איל אשל לכל אזרחי ישראל לקחת חלק במפגן הזיכרון הדיגיטלי וציין: "בבוקר הטבח, קיבלנו הודעה מהמספר של אושר ברזילי ז״ל – זאת הייתה רוני מהטלפון של אושר. היא ניסתה להרגיע אותנו, אבל במבט לאחור זו הפעם האחרונה שדיברנו איתה. מאז קולה נדם. אני קורא לכל אחת ואחד מכם, גם אם לא נפגעתם ישירות בטבח, חזרו להתכתבויות שלכם מאותו בוקר ארור. לרגעי הפחד, ההלם וחוסר הוודאות. שתפו אותם גם אתם".
יוזמת הרשת הציבורית צוברת תפוצה נרחבת ברחבי הארץ, כאשר אזרחים רבים נענים לקריאה ומעלים לרשתות החברתיות הודעות טקסט, הודעות קוליות וצילומי מסך מהבוקר ההוא. התכתבויות אלו מהוות מסמך דוקומנטרי אנושי, כואב והיסטורי של רגעי המעבר הדרמטיים בין שגרת שבת בבוקר לבין פרוץ הטרור והמלחמה, ומזכירות לכולם את המחיר הכבד והפצע הפתוח שמלווה את החברה הישראלית גם בחלוף שלוש שנים.
0 תגובות