מותו של הילד יוסף אייזנטל זכרו לברכה הותיר אחריו לא רק כאב עמוק, אלא גם שובל של שאלות קשות. בתוך מקהלת הקולות שנשמעו בימים שלאחר האירוע, בלט קול אחד חריג בחדותו ובאי-הנוחות שהוא יצר: ד״ר יואב הלר, יו״ר תנועת ״הרבעון הרביעי״.
הלר לא ביקש ללטף, לא לחפש אשמים קלים, ולא להתיישר עם אף מחנה. כבר בפתיחת דבריו הוא הבהיר: ״אני אומר דברים שלא בהכרח יאהבו, אבל צריך לומר את האמת״.
״זה לא אירוע נקודתי - זה דפוס״
לטענת הלר, מה שאירע אינו חריג, אלא מקרה מייצג של כשל מערכתי מתמשך. לדבריו, כאשר ילדים יוצאים להפגנה, נהג מתקשר שוב ושוב למשטרה, והמשטרה כלל לא מגיעה - זו אינה תקלה, אלא קריסה של ריבונות.
״במדינת חוק אין דבר כזה אזורים שבהם המדינה פשוט לא נמצאת״, אמר. ״גם אם מדובר בקבוצה קיצונית, גם אם מדובר בפורעי חוק - המשטרה חייבת להגיע. אין אזרח שמופקר בגלל הזהות שלו״.
הלר דוחה את הניסיון למסגר את האירוע כבעיה פנימית של הציבור החרדי בלבד. לדבריו, זה אותו מנגנון שהתפוצץ באסון מירון: המדינה מעבירה אחריות לגורמי תיווך, וכשמשהו קורס, היא מתנערת.
״מדינת ישראל לא מדברת עם האזרח החרדי. היא מדברת עם המנגנונים החרדיים, עם העסקנות, עם הנהגה מתווכת. ואז מתפלאים למה אין שליטה״.
בלי הנחות, אבל גם בלי הפקרות
חשוב להלר להדגיש: הוא אינו מעניק הנחות לפלגים קיצוניים. ״מבחינתי הם פורעי חוק. אין לי שיח איתם״, אמר. אך באותה נשימה הוא מבהיר כי במדינת חוק אין פריבילגיה להיעלם.
״גם בחברה הערבית יש רציחות. האם המשטרה יכולה להגיד ‘זו התרבות שלכם, תטפלו בזה לבד’? ברור שלא. אותו דבר כאן״.
גיוס וחינוך: מי באמת מחליט
הביקורת של הלר אינה נעצרת בזירה הביטחונית. הוא מצביע על דפוס זהה גם בסוגיות הגיוס והחינוך. לטענתו, הציבור החרדי מוצג כלפי חוץ כמי שבוחר את גורלו, אך בפועל הבחירה מוגבלת מאוד.
הוא מצטט נתון שלפיו 61 אחוז מההורים החרדים רוצים שילדיהם ילמדו אנגלית ומתמטיקה, אך בפועל אין להם כמעט אפשרות לממש זאת, משום שההחלטות מתקבלות ברמת המנגנון, לא ברמת ההורה.
״ברשות חרדית, הרשות מחליטה אם יהיה בית ספר כזה או לא. ההורה עצמו עזוב״, אמר.
חוזה אזרחי חדש אחרי ה-7 באוקטובר
לטענת הלר, אירועי השנה האחרונה, ובמיוחד ה-7 באוקטובר, מחייבים שינוי דיסקט. הציבור החרדי, לדבריו, כבר אינו מיעוט זניח, והמדינה אינה יכולה להמשיך לנהל את היחסים איתו באמצעות הסכמים חלקיים וטלאים.
הפתרון שהוא מציע אינו כפייה, אך גם לא פטור גורף: חוזה אזרחי חדש.
״יש משימות לאומיות – ביטחון, כלכלה, רוח. לא כולם צריכים לעשות אותו דבר, אבל כולם צריכים לתרום משהו״.
הלר מדגיש כי הוא מתנגד למעצרים של מי שאינו מתגייס, אך סבור שאין הצדקה לכך שמי שאינו תורם לאחת המשימות הלאומיות ייהנה אוטומטית מכל מנגנוני הרווחה.
תורה כמוקד מחלוקת
אחד הרגעים החדים בראיון נגע לשאלת לימוד התורה. הלר טען שלימוד התורה הוא נכס לאומי, ושהמדינה צריכה להכיר בו כחלק מהאסטרטגיה שלה. מנגד, הוא הבהיר כי הפיכת התורה למקצוע אוניברסלי של ״עילויים בלבד״ היא טעות היסטורית.
״ברוב יהדות מזרח אירופה אנשים עבדו ולמדו תורה. הרעיון שכולם צריכים לשבת כל היום בכולל הוא חידוש מודרני״.
בין אמונה לאחריות
לקראת סיום, שיתף הלר בשיחות שקיים עם רבנים בכירים לאחר ה-7 באוקטובר. לדבריו, אחד הרבנים אמר לו שהוא רואה בעיות כבלתי פתירות משום שיש לו ״סיעתא דשמיא״.
הלר לא קיבל זאת. ״אני לא חושב שזו היהדות. החזון איש נכנס לחדר עם בן גוריון כי הוא הבין שיש מדינה ויש אחריות״.
לא שנאה, אלא שינוי
למרות הביקורת החריפה, הלר מסיים בקריאה מפורשת להיזהר משנאה. ״אסור לשנוא חרדים. אסור למנוע מהם שירותים ולהציג את זה כהישג״.
החזון שלו פשוט בניסוח, אך מורכב בביצוע: ״תורה, עבודה, צבא - כל אחד בדרכו, תוך שמירה על זהותו״.
זו אינה הצעה שמבקשת לרצות. זו הצעה שמבקשת לטלטל. והשאלה שנותרת פתוחה היא האם החברה הישראלית, על כל חלקיה, מוכנה בכלל לשמוע אותה.
0 תגובות