בשלושת הימים האחרונים מגיעים מאיראן תיעודים חריגים: קריאות ״מוות לדיקטטור״, הפגנות רחוב, ועימותים עם כוחות הביטחון. אבל בניגוד לרושם הראשוני, לדברי פרופ׳ דוד מנשרי, לא מדובר בהתפרצות רגעית אלא בשלב נוסף בתהליך ארוך של שחיקה עמוקה בלגיטימציה של המשטר האיראני.
בראיון מקיף בתוכנית כיכר FM עם אלי גוטהלף, מצייר מנשרי תמונה מורכבת ומדאיגה: משטר שנאבק על הישרדותו, ציבור צעיר שנואש מהבטחות האיסלאם, וזהות איראנית שמבקשת לפרוץ החוצה – גם במחיר עימות אלים.
״המשטר ניסה לעצור את האש – אבל המציאות חזקה ממנו״
העולם מצדיע למוח היהודי: 'מפלצת האש' של אלביט כובשת את הפנטגון
לדברי מנשרי, בשבועות האחרונים נרשמה דווקא רגיעה מסוימת בהפגנות, לאחר שהמשטר ניסה לאחד את הציבור סביב רעיון של ״מלחמה חיצונית״. באופן חריג, ההנהגה האיסלאמית החלה להשתמש בשפה של לאומיות איראנית – מושג שבעבר נחשב כמעט מוקצה.
״האידיאולוגיה שלהם היא איסלאמית״, הסביר, ״ולפי האיסלאם אין מדינות לאום. ופתאום מדברים על איראן״.
אלא שהמהלך הזה לא הצליח לטשטש את המציאות הכלכלית הקשה: אינפלציה קיצונית, מחסור במזון, ניתוקי חשמל, מחסור במי שתייה ואבטלה גוברת.
״אנשים מוכרים איברים כדי להאכיל את הילדים שלהם״, תיאר מנשרי, ״והם שואלים את עצמם לאן המדינה הזאת הולכת״.
מהאיסלאם כפתרון – לאיסלאם כבעיה
מנשרי הציב את גל המחאות בהקשר היסטורי רחב. בתחילת המהפכה, הציבור האיראני יצא לרחובות בקריאה ״האיסלאם הוא הפתרון״. ב־2009 כבר נשמעה השאלה ״האומנם האיסלאם הוא הפתרון״. כיום, כך לדבריו, המסר ברור בהרבה: ״האיסלאם הוא לא הפתרון״.
קללות נגד חמינאי, ניתוק מהסוגיה הפלסטינית וקריאות להתמקד בפרנסה ובחופש הפכו לדבר שבשגרה. ״מה לנו ולפלסטינים״, מצטט מנשרי קולות מהרחוב, ״אנחנו רוצים לחיות״.
חמינאי והמשבר הרוחני
אחד הרגעים החריגים שעליהם הצביע מנשרי התרחש ביום אשורה – היום הקדוש ביותר לשיעה. במקום עיסוק במות הקדושים של האיסלאם השיעי, ביקש חמינאי מהפייטן לשיר שיר הלל לאיראן.
״איראן הייתה מילה גסה בשביל המשטר״, אמר מנשרי, ״ופתאום זה במרכז״.
לדבריו, מדובר בסימן מובהק ללחץ עמוק. המשטר, שמציג את עצמו כסמכות דתית עליונה, כבר אינו נשען על גדולי תורה אלא על כוח פוליטי וצבאי.
״זה לא שלטון של חכמי דעת״, אמר, ״אלא של קטני אמונה״.
זהות איראנית רב־גונית שמתפוצצת מבפנים
מנשרי הזכיר כי כחצי מאוכלוסיית איראן כלל אינה פרסית. כורדים, אזרים, ערבים וקבוצות אתניות נוספות מחזיקות בזהות מורכבת: איראנית, איסלאמית, ולעיתים גם מערבית.
הדור הצעיר, לדבריו, כבר חי במרחב תרבותי גלובלי: חוגג חגים מערביים, צורך תרבות זרה, ודוחה כפייה דתית.
״אי אפשר להוציא את המערב מהאיראנים״, קבע.
משטר אלים – ועם עייף
לצד המחאה, הזהיר מנשרי מפני אשליות. משמרות המהפכה, מערכת הביטחון והנחישות האידיאולוגית עדיין קיימים. מספר ההוצאות להורג בחודשים האחרונים הוכפל, אך כמעט ואינו מסוקר.
״זה משטר שמוכן להילחם בעם שלו״, אמר, ״בשם אידיאולוגיה״.
לכן, הוא מזהיר מפני שעון עצר מלאכותי. מהפכות לא מודיעות מראש. הן מתפרצות כאשר ״הבטן מלאה״ – ולעיתים הטריגר נראה שולי.
ומה עם ישראל?
לשאלה האם הציבור האיראני תומך בישראל, השיב מנשרי בזהירות. יש קולות אוהדים, יש גם אנטישמיות עמוקה שנבנתה בעשרות שנות חינוך. התמונה אינה אחידה.
״יש פרופסורים, נשים, אמנים שמדברים בגלוי״, סיפר, ״אבל השאלה הגדולה היא סביב מה הם יתאגדו״.
חבית אבק שריפה – שמחכה לרגע
את הראיון חתם מנשרי בדימוי חד: איראן היא חבית אבק שריפה. האש כבר בוערת, גם אם נדמה לעיתים שהיא נחלשת.
מה שעוצר אותה כרגע הוא פחד, דיכוי, וניסיון לשכנע את הציבור ש״זה לא הזמן״. אבל ההיסטוריה, הוא מזכיר, אוהבת הפתעות.
הראיון שודר ב״כיכר FM״ בהגשת אלי גוטהלף. הפקה: נריה סעדיה
0 תגובות