האור שזורח מתוך החושך: פתיחה באולפן
"יש לך אור על הפנים, איזה משהו זך כזה", פותח אלי גוטהלף את הריאיון באולפני "כיכר FM" מבית "כיכר השבת". מולו יושב אורי דוד נחמיה. על פניו, מדובר בצעיר ישראלי רגיל, אך המבט בעיניו מסגיר מסע חיים של עשרות שנים שנדחס אל תוך בוקר אחד, ה-7 באוקטובר. הריאיון הזה הוא לא עוד סיפור גבורה יבש על הישרדות פיזית; זהו מסמך נדיר של הישרדות נשמתית. ריאיון שלוקח את המאזינים והצופים אל מעמקי התודעה היהודית, אל הקשר שבין חיים למוות, ובין השבר העמוק ביותר לשלמות הגדולה ביותר.
אורי גדל במושב נבטים ולאחר מכן עבר למזכרת בתיה. הוא מתאר את עצמו כילד שהצטיין בתחומים רבים, מדריך נוער שהרגיש שמערכת החינוך מפספסת את העיקר – אהבה, זוגיות ובחירה חופשית. למרות האנרגיה המתפרצת שלו והנטייה "לרצות" את הסביבה בחסד אינסופי, הוא שמר על מעגל פנימי מצומצם של חברים. לאחר שירות צבאי ביחידה מסווגת ופציעה בברכיים, הוא חזר מחופשה בסיני, גזר את החוגר, ומצא את עצמו ביום שישי בדרכו לפסטיבל הנובה. לא בשביל לחגוג, אלא פשוט כדי לא להשאיר חבר לבד עם כרטיס מיותר.
הצעקה הראשונה ולוח השחמט של היקום
"הגענו מאוחר, ב-12 בלילה, בלי כסף ועם ערק חם", משחזר אורי באוזניו של גוטהלף. הוא ניסה לישון מעט, ובשעה 6:00 בבוקר קם לרקוד. חצי שעה לאחר מכן, בשעה 6:29, החלו הטילים.
בעוד ההמון סביבו נשטף בבהלה, אורי חווה רגע מצמרר של צלילות רוחנית. "דיברנו קצת על שחמט מאחורי הקלעים", הוא מסביר לגוטהלף. "כשאתה בא להתייצב על שחמט, אתה לוחץ את היד לבן אדם מולך מתוך נכונות לקרב. ככה הרגשתי. הרגשתי שיש פה מערכה מסוימת שנפתחת. יצאה לי צעקה אמיתית מבפנים שמבקשת את הנכונות שלי למהלך הזה".
כאשר גוטהלף מקשה ושואל איך הוא שמר על קור רוח בתוך הטירוף, אורי חושף מנהיגות פנימית יוצאת דופן. בעוד טילים נופלים במתחם המסיבה ואנשים נכנסים להתקפי חרדה, הוא מתיישב, שר לסובבים "מי שמאמין לא מפחד" ו"עם ישראל חי", ובמקביל קורא בגוגל כיצד לטפל בנפגעי חרדה כדי לדובב אותם.
"ראיתי הרבה אנשים כלואים בתוך עצמם, נעים מהתנגשות להתנגשות מרוב בהלה. בתוך כל התנועה הזאת שאלתי: מי מכוון את התנועה? מי יודע אם אלוקים נמצא בתוך מחשבותיי?".
משוואת החיים: הצדקה שהצילה ממוות
אחד הרגעים המטלטלים ביותר בפודקאסט 'כיכר FM' מגיע כאשר גוטהלף שואל על החיבור לדת בתוך זירת הטבח. אורי, אז עדיין ללא חזות דתית, מספר כיצד המראות הסוריאליסטיים של צידניות פלסטיק פזורות על האדמה אל מול שלטים שקראו "רק לא לפלסטיק" גרמו לו להבין כמה החיים שבריריים וקטנים. באותו רגע, חבר שהיה עמו אמר שהוא מרגיש שהוא הולך למות, אך הוא חייב למצוא כוחות כדי להציל אחרים. אורי נכנס פנימה אל תוך ליבו, ומצא שם עוגן בלתי נתפס.
"שבוע לפני כן נתתי 1,500 שקלים, סכום גדול עבורי אז, למישהי שהייתה צריכה אוכל לתינוקת. ממש משום מקום", הוא מגלה. "בנקודה ההיא, כשאתה מחפש במה להיאחז מול המוות, הבנתי את המשוואה: צדקה תציל ממוות. הרגשתי שאני נמצא בצד הנכון של המשוואה. אני יכול לפדות את החיים שלי".
גוטהלף, בהשתאות גלויה, מחדד את התובנה: "כשאנחנו במשרד הממוזג ונותנים צדקה, אנחנו לא פוגשים את המוות... בסוף המוות זה המבחן האולטימטיבי, וכשאתה נאחז בידיעה שהשם איתך, זו שלווה שקשה לתפוס". ואכן, אורי מתאר שלווה מוחלטת שליוותה אותו. מאוחר יותר, הוסיף לשמו את השם דוד, על שם מזמור התהילים "לְדָוִד יְהוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא... בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים (חניון רעים) לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ".
מסע ההימלטות והעיניים שאי אפשר לשכוח
מתוך אותה תחושת ביטחון, אורי מביא את רכבו אל תוך התופת. כדורים שורקים בינו לבין חברו, אך הוא דוחף לרכב שבעה אנשים ועוד ארבעה נאחזים בגג. ברגע האחרון הוא מבחין בצעירה בשם נועם, שעיניה משדרות השלמה מצמררת עם המוות – "היא הבינה שהיא נשארת שם, כמו מישהו שמחמיץ את האוטובוס". הוא פותח את הדלת ומושך אותה פנימה. היא נשכבת עליו, ויחד הם נושמים בקצב אחד, "כמו בן אדם אחד עם פי שניים נפח ריאות".
הנסיעה בתוך השדות החרושים והפקקים הפכה למסע ייסורים נפשי. עשרות צעירים נמלטו על נפשם והתחננו לעלות על הרכב העמוס לעייפה. "היה עליי להגיד 'לא' ליותר מ-100 אנשים", משתף אורי בקול רועד. "הם מסתכלים עליך הכי בצורה גלויה, בלי מסכות. 'תיקח אותי, קח את חברה שלי'. זה היה קשה בטירוף להגיד לא. בחור אחד נשכב על הברכיים והתחנן, הוא הצליח לעלות לרכב, ואיך שהוא עלה הוא שאל אותי: 'מה עם כל שאר האנשים?' אמרתי לו: 'זה לא שלך, תשחרר. עלית במסירות נפש, מספיק'".
המפגש עם המבטים העירומים האלו הותיר באורי צלקת ייחודית – הקושי להסתכל לאנשים בעיניים. בריאיון לגוטהלף הוא חושף בכנות כואבת: "במשך תקופה ארוכה הרגשתי שאנשים קוראים אותי. שאין לי כבר הגנה. שאני חשוף לעולם והם רואים שאני לא מושלם. ראיתי את הפנימיות שלהם והם את שלי".
אקדח ברקה והשלמה מוחלטת עם המוות
השיא של ההימלטות התרחש כשאורי הגיע למחסום מאולתר של משטרה. אחד השוטרים, בתוך הטירוף של הבוקר ההוא, סבר שהרכב השחור העמוס שייך למחבלים. "הוא שם לי את קנה הרובה ברקה", אורי משחזר, ומכניס את אולפן 'כיכר השבת' לדממה. "והנוסעים ברכב צועקים לי לדרוס אותו כי הם בטוחים שהוא מחבל. ברגע הזה נכנסתי למימד שאין בו זמן. הרגשתי שאני מוכן למות. אני בסיום הסרט שלי. הרגשתי שלווה, השלמה. מה שעשיתי פה ב-20 וכמה שנותיי היה בסדר. האטתי לידו, והוא הצמיד את קנה הרובה שלו לרקה שלי, הסתכלתי על השוטר שסבל כנראה מהתמוטטות עצבים, ובמקום לפחד, הרגשתי חמלה כלפיו. אמרתי לו פעמיים: 'תהיה בריא'. שידרתי לו בטלפתיה: 'אני יהודי, אל תירה'". השוטר אכן שיחרר אותם, ואורי המשיך בנסיעה אל עבר חוף מבטחים במוסד חינוכי סמוך.
חודש וחצי של דמעות: תהליך ההיטהרות
כשאלי גוטהלף שואל על הבוקר שאחרי, מתגלה עומק המסע הנפשי. רוב הניצולים עסקו בהישרדות פיזית, אך אורי שקע בבכי בלתי פוסק במשך חודש וחצי. "בכיתי לא על האירוע, אלא על זה שנולדתי", הוא מסביר. "זה לא היה בכי עצוב, זה היה בכי נקי. כל יום ירדתי לפסים יותר ויותר עמוקים של הנפש. הבכי מרחיב את ההכרה. הרגשתי את האיברים שלי, ידעתי שלא טיפלתי בהם כמו שצריך. זה היה בכי של תודה, של הכלה".
"אנשים לא הבינו מה עובר עליי. הם רצו לשלוח אותי לטיפולים. אבל חוויתי את זה כתהליך אמיתי של ריפוי. במשך שנה לקחתי ריטריט מהחיים. לא רציתי כלום מהעולם הזה".
אורי מספר שבתקופה זו הוא שחרר הכל: הוא הרוויח חצי מיליון שקלים בבורסה במהלך שירותו הצבאי ולא עניין אותו הכסף. הוא לא אכל במשך ימים כי רצה להרגיש את הנשמה נטו. הוא אפילו ויתר על הרצון לזוגיות מתוך מחשבה שזה יעכב את העלייה הרוחנית שלו. הוא היה מסוגל לפתוח ספרי קודש ולהבין מדרשים גבוהים ללא רקע מקדים, כמו חלון רוחני שנפתח אל השמיים.
החזרה לקרקע: מהתבודדות היישר לחופה
"ואז מגיעה ההבנה שאת הרוחני הזה חייבים לחבר למטה", מחדד גוטהלף את התפנית בסיפור. "כן", מסכים אורי. "באופן הדרגתי אתה חוזר. פה שותה קפה, פה מעשן סיגריה, מתחיל לאכול, והאוכל מביא תיאבון אל החיים הארציים. הבנתי שאי אפשר כל החיים רק להקשיב לפעימות הלב. שבורא עולם משתמש בכלים שבורים, והשבירות היא חלק מהיעד".
החזרה לחיים הובילה אותו לתיקון המהיר והמרגש מכולם - נישואין. באחד הריטריטים שאורגנו על ידי הרב ג'וני (יונתן ברק), הוא ראה בחורה עם "יראת השם שמעולם לא ראיתי". באותו יום חזר להוריו והודיע: "אני מתחתן". תוך שבועיים הם התארסו, וכעבור ארבעה חודשים הם כבר עמדו תחת החופה. אורי, שהתנגד לזוגיות מחשש לעיכוב רוחני, הבין ש"בלי אישה אתה בכלל לא יכול לעבור בשער. החתונה היא לא המטרה, היא החיים עצמם".
"בית דוד" והריפוי שמאחורי מסכת ליצן
החיבור המחודש של אורי ליהדות לא הסתכם רק בחייו האישיים, אלא תורגם לפרויקט ענק בשם "בית דוד". המיזם הדיגיטלי מאגד קבוצות של 150 איש שקוראים תהילים, כאשר כל אחד מקליט את הפרק שלו, ויחד הם מסיימים ספר שלם ביום – ויוצרים "בנק דם רוחני" שיכול להציל ולעזור לכל יהודי שזקוק לישועה.
במקביל, הפודקאסט מספק הצצה מרתקת לריפוי דרך החסד. אורי חבר לרב ג'וני ("סיירת החשגוזים"), והחל להסתובב בבתי חולים לבוש בתחפושות מתנפחות ענקיות של בובות. "התחפושת המתנפחת נתנה לי את ההגנה שהייתי צריך", הוא מתאר. "אחרי שהרגשתי חשוף כל כך, בתוך הבועה הזאת של הפיקאצ'ו או הצפרדע הענקית, אף אחד לא יכול לראות אותי, אבל אני רואה אותם דרך החלונות הקטנים. ראיתי איך חולים מקבלים צבע לפנים, איך אנשים שאמרו שאין להם סיבה לחיות פתאום צוחקים".
לקראת סיום הריאיון העמוק בכיכר FM, גוטהלף ואורי מדברים על ימי אלול, התשובה, והחיבור הבלתי נפרד שבין צחוק לבכי. "הצחוק והבכי מונעים מאותו מנוע", מסכם אורי ומשאיר את המאזינים עם מחשבה שתישאר איתם זמן רב. "המקום המבודד והכואב ביותר בלב הוא גם המקום המואר והשמח ביותר, כי כשאתה מגיע לקרקעית, אין לך יותר מסכות. אתה נקי, והלב שלך נפתח באמת".
כך, בשיחה שחודרת לעצמות ומרעידה את מיתרי הנפש, חושף אורי דוד נחמיה איך אפשר לא רק לשרוד את השעות השחורות ביותר של העם היהודי, אלא לצמוח מתוכן למנהיגות של אור, של אהבה ושל חסד טהור.
1 תגובות