״הפחדים יותר כואבים מהכאב עצמו״
בגיל 19 לקחו לשרון אבק את רישיון הנהיגה. לא בגלל עבירת תנועה, לא בגלל תאונה, אלא בגלל חתיכת נייר רשמית שקבעה שהוא עיוור.
רוב האנשים היו נשברים ברגע כזה.
שרון דווקא התחיל אז את החיים מחדש.
הקרב שאירופה הפסידה: 116 מיליארד דולר בפח - המטוס בוטל
המסלול שהוביל אותו לשם נשמע כמו תסריט שאף תסריטאי לא היה מעז להגיש. ילד יהודי שגדל בברלין במשפחה חילונית לחלוטין. נער שהגיע לקריית ים בלי לדעת מילה בעברית. צעיר שנבלע לתוך תרבות רחוב אלימה שבה כבוד נקנה בכוח. בעל תשובה שנשאב לעולם הישיבות במהירות מסחררת. אברך כולל. גרוש. אב לארבעה ילדים. אדם שמאבד בהדרגה את הראייה שלו.
ובכל תחנה בדרך הוא היה צריך להחליט מחדש מי הוא.
כשאלי גוטהלף פגש אותו לשיחה ארוכה וחשופה, נדמה היה שכל אחת מהזהויות הללו עדיין חיה בתוכו. הילד הגרמני. הנער הקשוח מקריית ים. הבחור שהתאהב בגמרא. האיש שמסתובב היום עם מקל נחייה.
כולן יושבות באותו חדר.
כולן מדברות בקולו.
מברלין לקריית ים
שרון נולד בישראל להורים יוצאי ברית המועצות, אך את רוב ילדותו העביר בברלין.
היהדות בבית הסתכמה בעיקר בזהות. מגן דוד, בית ספר יהודי, קצת עברית. לא הרבה מעבר לכך.
״הדבר היחיד שהגדיר הרבה יהודים יוצאי ברית המועצות כיהודים היה האנטישמיות״, הוא אומר. ״פתאום בגרמניה כבר לא רודפים אותך בגלל שאתה יהודי, אז אנשים לא תמיד יודעים למה בכלל להישאר יהודים״.
בגיל 12 המשפחה חוזרת לישראל.
הנחיתה הייתה רחוקה שנות אור מהסדר הגרמני.
״אני זוכר את היום הראשון בבית הספר. הגעתי עם חולצה מכופתרת, כפתור עליון סגור. כולם היו עם טרנינגים וכפכפים. הבנתי מהר מאוד שאני בעולם אחר״.
הוא לא ידע עברית.
המשפט היחיד שידע לומר היה:
״קוראים לי שרון, אני לא מדבר עברית״.
אבל בשכונה שבה גדל, חולשה הייתה מותרות.
״או שאתה דוקר או שאתה נדקר״
כשהוא מספר על השנים ההן, הקול שלו נהיה שקט יותר.
לא מתוך געגוע.
מתוך זהירות.
״פחדתי שיציקו לי, אז התחלתי להציק לפני שיציקו לי״, הוא מודה.
הרחובות שסביבו התנהלו לפי חוקים משלהם. משחקי כבוד. אלימות. פחד. מאבקי כוח. אנשים שנשאו סכינים. חברים שלא שרדו.
״היו לי שתי אפשרויות. להיות מהבועטים או להיות מאלה שחוטפים. ככה לפחות זה נראה לי אז״.
הוא מתאר עולם שבו כל סימן לחולשה עלול להפוך אותך למטרה.
״אם מישהו היה עושה משהו, היית חייב להגיב. אם לא תגיב, תהיה חייל שלו״.
במבט לאחור הוא מבין כמה מעוותת הייתה תפיסת המציאות שלו.
אבל באותם ימים, מבחינתו, אלו היו החיים.
״לא הכרתי משהו אחר. מבחינתי העולם נראה ככה״.
האיש ששינה חיים בשאלה אחת
השינוי לא התחיל בדרמה.
לא בחלום.
לא בנס.
לא במשבר אישי.
הוא התחיל משאלה.
שרון פגש ברחוב אברך בשם ליאור נאור ושאל אותו שאלה פילוסופית על אלוקים.
הוא ציפה לקבל תשובה שטחית.
במקום זה קיבל תשובה חכמה.
ואז עוד תשובה.
ועוד אחת.
״הדבר שהפתיע אותי היה שהם יודעים לדבר״, הוא צוחק.
כמה ימים לאחר מכן ליאור הזמין אותו לשבת.
שרון הסכים.
לא מתוך אמונה.
מתוך סקרנות.
הוא נכנס לבית, הביט סביבו ולא האמין.
״אני זוכר שחשבתי לעצמי: אין להם אפילו טלוויזיה בסלון. איזו עניות״.
אבל במהלך אותה שבת קרה משהו אחר.
שירי השבת.
דברי התורה.
האווירה המשפחתית.
התחושה שיש כאן עולם שלם שהוא מעולם לא פגש.
״פתאום ראיתי עומק. ראיתי תוכן. ראיתי אמת״.
כעבור שלושה חודשים בלבד הוא כבר מצא את עצמו בישיבה.
״אני גיליתי את אלוקים״
אצל רבים החזרה בתשובה היא מסע ארוך ומפותל.
אצל שרון הכול התרחש במהירות כמעט בלתי נתפסת.
״לא הייתי במשבר. לא הייתי בדיכאון. לא חיפשתי מפלט. פשוט ראיתי אמת״.
הוא התאהב בגמרא.
בלימוד.
בעולם הישיבות.
בשעות הארוכות בבית המדרש.
״ראיתי שני אברכים יושבים ולומדים ואמרתי לעצמי: איך הם מבינים את זה? איך הם חיים בתוך העולם הזה? רציתי להיות שם״.
הוא למד.
השקיע.
נלחם.
והצליח.
אבל דווקא בשיא הדרך, הגיעה מלחמה אחרת.
היום שבו הפך לעיוור
מחלת ה-RP שממנה הוא סובל מלווה אותו מילדות.
זו מחלה ניוונית שפוגעת בשדה הראייה.
בהתחלה היה רק קושי בלילה.
אחר כך השדה הלך והצטמצם.
עד שבגיל 19 קיבל תעודת עיוור.
״לקחו לי את הרישיון. זה היה קשה מאוד״.
אבל לדבריו, הפגיעה הפיזית לא הייתה החלק הקשה ביותר.
״הפחד היה יותר קשה״.
ואז הוא אומר את המשפט שמלווה את כל הסיפור שלו:
״הפחדים יותר כואבים מהכאב עצמו״.
הוא עוצר.
מחייך.
וממשיך.
״שנים פחדתי ממה יהיה בעתיד. היום אני מבין שהפחד גרם לי הרבה יותר סבל ממה שהמציאות עצמה גרמה״.
לחיות בין רואים
שרון אינו עיוור מוחלט.
וזו, באופן מפתיע, חלק מהבעיה.
אנשים מסתכלים עליו ורואים אדם גבוה, בטוח בעצמו, רהוט, כריזמטי.
הם לא רואים את המאבק.
את חוסר היכולת לזהות הושטת יד.
את החשש לפספס הבעת פנים.
את המבוכה החברתית.
את החרדה המתמדת מטעויות קטנות.
״אני לא יודע אם מישהו מושיט לי יד או לא. אני לא יודע אם אני עומד קרוב מדי או רחוק מדי. אנשים חושבים שזה דבר קטן, אבל זה מלווה אותך כל הזמן״.
במשך שנים הוא נמנע מאירועים.
מחתונות.
מהתכנסויות.
ממקומות הומי אדם.
לא בגלל שלא רצה להיות שם.
בגלל הפחד.
״אתה לומד לשבת בפינה של החדר. במקום הכי בטוח״.
ובכל זאת, הוא מסרב להגדיר את עצמו דרך המגבלה.
״אפשר להיות עם מגבלה ולהיות ווינר. ואפשר להיות בריא לגמרי ולהיות לוזר. זה לא קשור אחד לשני״.
גם אחרי הגירושים
אם נדמה שהחיים כבר בחנו אותו מספיק, הגיעה גם ההתמודדות עם הגירושים.
בעולם הישיבות, הוא מספר, אין תמיד שפה ברורה לאנשים שנמצאים במקום הזה.
יש בדידות.
יש מבוכה.
יש תחושה של זרות.
יש שבתות ארוכות.
ארוכות מאוד.
״היו רגעים שפשוט רציתי רעש בבית״, הוא מודה.
אבל גם שם הוא בחר להמשיך.
עוד צעד.
ועוד צעד.
בלי דרמות.
בלי סיסמאות.
בלי להעמיד פנים שהכול קל.
״הצלחה היא פשוט להמשיך ללכת קדימה״, הוא אומר.
לא לפחד
בסיום השיחה קשה שלא להרגיש שדווקא האדם שכמעט איבד את הראייה רואה משהו שרבים מאיתנו מפספסים.
הוא ראה אלימות מבפנים.
ראה את עולם הישיבות מבפנים.
ראה הצלחות.
ראה נפילות.
ראה חלומות שנשברו.
וראה חלומות חדשים שנולדו.
וככל שהראייה הפיזית שלו הלכה והצטמצמה, נדמה שהמבט שלו על החיים הלך והתרחב.
כי בסופו של דבר, הסיפור של שרון אבק אינו סיפור על עיוורון.
הוא סיפור על אדם שהפסיק לפחד.
ועל הרגע שבו אדם מפסיק לפחד, הוא מגלה שגם בחושך אפשר לראות הרבה יותר ממה שחשב.
0 תגובות