הזמר והיוצר שהפך לז'אנר בפני עצמו // ביקורת אלבום

לפעמים, בא אליך שיר ומניח לך יד על הכתף ואומר לך שהכל יהיה בסדר. לפעמים, הוא תופס אותך מהצווארון, מטלטל אותך וקורא לך לקום לרקוד. ולפעמים – כמו במקרה של ג'ואי ניוקם – הוא פשוט רץ סביבך יחף באמצע החצר, צורח "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה", עד שאתה כבר לא יכול שלא לחייך.

פריילעך תמיד?

לומר לנו לשמוח כל הזמן, זה קל על הנייר אבל במציאות החיים מורכבים פי כמה. כבר מהרצועה הראשונה, “Freilach All the Time” (פריילאך כל הזמן), מבינים שג'ואי לא כאן בשביל לעשות שמח — הוא כאן בשביל להזכיר לך למה להיות שמח. הסיפור שמתלווה ליצירת השיר, זה עם הריצה בחצר והנשימה שמתערבבת עם הנשמה, הוא לא עוד גימיק חסידי. זו דוגמא חיה של ג'ואי, האמן והיוצר. האיש הזה לא רק כותב שירים רגל על רגל באולפן – הוא נלחם עליהם. עם הלב, עם הגוף, עם המוֹחִין דְּקַטְנוּת ועם כל שורת חסידות שמצילה לו את הבוקר ואותנו מקפיצה לפחות על הכיסא. בשיר מתארח גם ידידו של ניוקם, הזמר האהוב, בני פרידמן, שמעניק לשיר בקולו את הקנייטש החסידי המלהיב.

מיד אחריו בא השיר עם השם הלא שגרתי בעליל - "1-7-7". החסידים בינינו מכירים יותר את המספר '777'... לחיים! ואילו החב"דניקים כמובן יידבקו למספר 770. במקרה של ג'ואי מדובר בגימטרייה של המילים "אמונה וביטחון". גם של "גן עדן". בניגוד לשיר שפותח את האלבום שלדעתי צפוי להיכנס לרחבות הריקודים, 177, לא נועד לרחבת הריקודים, הוא נועד לרחבת הלב, במיוחד בקטע הניגון המרגש שלו בו המילים נעלמות ושירת המקהלה עולה.

יום הולדת שמח – באמת

“Happy Birthday” (יום הולדת שמח), הוא שיר יומולדת שנפתח כמעט ב"עצבות" הוא לא נוגע בטונים גבוהים או במורכבויות הרמוניות, אבל הוא נוגע בך. "היום שבו נולדת הוא היום שבו העולם לא יכול היה להסתדר בלעדיך" — משפט נפלא של רבי נחמן מברסלב, שיכול להיות קלישאה כשהוא מצוטט בפוסט של מנטור באינסטגרם, אבל אצל ניוקם זה זעקה שקטה טבולה בשמחה, עם גיטרה ביד.

אין הרבה שירי יומולדת במוזיקה היהודית והשיר הזו הוא תוספת מבורכת לרשימה המצומצמת. אתה שומע את השיר הזה ובא לך להרים טלפון לאמא שלך ולהגיד לה תודה, אם לא בשמך, לפחות בשם העולם כולו, שלא יכול בלעדיך...

ניגון סלבודקא – ישן וחדש מתערבבים

בין ניגון לרעיון מופיע "ניגון סלבודקא", שיתוף הפעולה עם הזמר והיוצר המצליח נפתלי קמפה. ניוקם וקמפה מצליחים להעביר את רוח המוסר – של בית המדרש ושל מסילת ישרים – לכדי נגינה עדכנית ומלטפת. הניגון אותו הלחינו בביקור בעיירה סלבודקא, ניוקם והמלחין יעקב ביר, נפתח במלודיה מרגשת כאילו נשאב בלחש מהקירות העתיקים של הישיבה, ומתרומם לקראת קולות משולבים של שני הזמרים, שבונים יחד פס קול של מסע פנימי.

מעבר ליופי הצלילי – יש כאן רגע נדיר של התחברות לדור עבר ודור הווה, לשפה מוזיקלית שמצליחה לחבר את יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה לצלילים שאתה יכול ורוצה לשים באוזניות של הילד שלך.

תציל אותי – תפילה מהחוף במיאמי

שימו אוזן גם על “תציל אותי” – תפילה עם נשמה, אבל בלי פוזות. בשיר הזה ניוקם חשוף בלי הגנות, מצהיר: אין לי כוח, אבל יש לי רצון. שורה אחרי שורה של מצוקה פנימית – לא דרמה גדולה, אלא התמודדות יומיומית שכולנו מכירים מקרוב.

לא מדובר באיזה טקסט פיוטי או מושחז מידי. תפילה יומיומית בשפה הכי פשוטה שיש וזה הקסם שלו. "תציל אותי מיצר הרע, תעזור לי רק לעבוד אותך". לא עוד טקסט השראה מתנשא, אלא התחננות חרישית בגובה העיניים. זה שיר שאומר: גם כשאני מתנדנד – אני עדיין שר ומתפלל אליך.

הסיפור מאחורי השיר? ג'ואי מספר שהוא נכתב בכלל בתוך מלון על שפת הים במיאמי, מול הניסיונות שמציפים את העיניים והלב. הוא לא חשב להוציא אותו, רק כתב אותו כדי לחזק את עצמו. ואז חשב: אם זה הציל אותי — אולי זה יציל עוד מישהו. הפוטנציאל בהחלט קיים.

סתם "יוסף" בשוק

“Just a Regular Joe” (רק ג'ו פשוט), הוא מהשירים שהתחילו מבדיחה פנימית בין חברים, או במקרה הזה ניוקם והחברותא שלו, המלחין הדגול מאחורי פרויקט הענק של "תודה לך השם" - אלימלך בלומשטיין — ואז פתאום קיבלו כנפיים. השיר מבוסס על רעיון עמוק מהגמרא שמתאים במיוחד לימים אלו שלפני חג השבועות - "אי לאו האי יומא. כמה יוסף איכא בשוקא".

ניוקם הופך את זה להמנון. כזה שאפשר לשיר בצחוק, ואחר כך לשבת בשקט ולחשוב: מה התורה עשתה ממני? בלי זה – מה הייתי? סתם עוד "ג'ו" ברחוב. וזה בדיוק הקסם של ג'ואי — הוא לוקח את ה"סתם", ונותן לו צבע ונשמה ומחבר אותך למסר הפשוט אך גם עמוק.

ניגון של תו אחד

“One Note Niggun” (ניגון של תו אחד), הוא הברקה. שיר שמניח לפניך את השאלה שכל אחד שואל את עצמו לפעמים: מה הערך שלי בעולם? האם אני סתם תו קטן באמצע תזמורת ענקית? והתשובה של ג'ואי פשוטה כמו שהיא: כן, אתה תו אחד, אבל עם האקורדים הנכונים – אתה היצירה כולה. גם בשיר הזה השובבות של ג'ואי ניוקם, מציצה. היכולת ההומוריסטית הזו של ג'ואי שנדירה במוזיקה היהודית, היא מצרך מבוקש ואני מקווה שאמנים נוספים ילמדו ממנו ויביאו לנו גם הם קריצות מוזיקליות.

מאחורי הקלעים – הרגליים והראש של השירים מציצים

אחת המתנות הגדולות של האלבום הזה, היא הכנות שבה ניוקם מסיר את המסך בין השירים לבין מאחורי הקלעים שלהם. הוא לא משאיר אותנו רק עם התוצאה המלוטשת, אלא פותח בפנינו את הרגעים שמולידים שירים: הריצה בחצר, הפארברענגען בשלג, הלחנים שנולדו על הדרך, השראה מישיבה בליטא, דיבור חסידי ששמע במקרה, או וורט אחד שהדהד בדיוק כשצריך.

רוב האמנים מסתפקים בשורה בסגנון "תודה לרבינו הגדול על כל מה שנתן לי". כאן מדובר בכתיבה כמעט עיתונאית, כמעט אישית־יומנית של תהליך ההשראה. הסיפורים הקטנים האלה – שנפרשים לאורך חוברת האלבום – יוצרים תחושה שהשירים הם לא מוצר, אלא פרק בחיים. הם לא התחילו מגיטרה או צורך פרנסה, אלא מדמעה, חיוך או דופק מואץ. ככה זה גם מרגיש כששומעים אותם. ניתן לקבל באלבום רגעים רבים של 'מאחורי הקלעים' שהוכנסו גם לתוך השירים עצמם, או בתחילתם, דוגמת שיחות הוואטסאפ שלפני השיר "סימן טוב" של ניוקם עם המעבד והמפיק המוזיקלי של האלבום כולו, דני גרוס המוכשר.

לסיכום (אבל לא באמת), האלבום הזה הוא לא מושלם – וגם לא מנסה להיות. והוא לא מתחבא מאחורי פוזה של חשיבות עצמית מנופחת. הוא צמח מתוך חוויות, כאבים, אידיאות, בדיחות מוזיקליות דוגמת "כאלה", תורה ומוזיקה שנכתבה מתוך המאבק עם ניסיונות העולם.

ג'ואי ניוקם לא מנסה להתחרות באמנים אחרים, הוא לא זמר בז'אנר, הוא הז'אנר בעצמו. הוא עושה מה שהוא יודע הכי טוב: לגעת בלב דרך צחוק ובכי, להזכיר לנו שיש שם עוד גשר בין עולם החומר לעולם הרוח, ושגם אם הכול סביבנו זז מהר מדי – אפשר תמיד לעצור, לצרוח “תציל אותי”, ולמצוא שמחה חדשה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

זה לא אלבום. זה חבר. כזה שמחבק אותך, ואז מושך לך בשרוול ואומר: יאללה, תחייך. השם איתך. אתה לא לבד. ולפעמים, כל מה שאתה צריך, זה תו אחד וג'ואי ניוקם (עם דני גרוס) שיודע להזיז אותו בקצב הנכון.

• להערות, הארות ומתכונים לעוגות גבינה דיאטטיות שלא יהרסו את שמחת החג: nl@kikar.co.il