דונלד טראמפ ביקש להתייצב כמנהיג של כוח, הרתעה ומשא ומתן תקיף. אך בזירה האיראנית הוא משאיר יותר ויותר רושם של מנהיג שמבטיח סדר ומייצר את ההפך: אזור בלתי יציב יותר, בני ברית נבוכים, ודיפלומטיה שהצטמצמה להצהרות ולמהלכים תקשורתיים.
האירועים האחרונים מלמדים כי הוא נע בין קריאות לריסון, הכרזה על הסכם קרוב עם טהראן, ואז שוב הידרדרות של מעגל צבאי שבו ישראל ואיראן שבות להכות זו בזו.
הבעיה איננה רק רטורית. היא פוליטית. הבית הלבן נאלץ לפעול במציאות שבה הקונגרס החל לערער על היקף סמכויות המלחמה שטראמפ תבע לעצמו, בעוד כמה מהלכים ביקשו להגביל את מרחב הפעולה שלו מול איראן. נשיא שמציג את עצמו כמי ששולט בקצב האסטרטגי מוצא את עצמו, בפועל, רודף אחרי השלכות מעשיו שלו.
שלום מוכרז, מאזן כוחות מבולבל
ממשל טראמפ טוען כי קיים שיחות עם איראן ומציג את המגעים הללו כדרך לייצוב מצר הורמוז ולהסדר אזורי חדש. אך בשטח, התקיפות נמשכות, הפסקות האש שבריריות, והמסרים הנשלחים לשותפים מלאים בסתירות.
כאן נולדת ההאשמה ב״שרלטנות״ פוליטית ,מונח חריף, שיש להבין אותו לא כעלבון סתמי אלא כהצבעה על פער בין הנרטיב לבין המציאות. טראמפ מוכר תדמית של עוצמת משא ומתן מוחלטת, אך כל שלב משאיר יותר מקום לאלתור, להסלמה ולערפול. בסוגיה רגישה כל כך כמו איראן, השיטה הזו נראית פחות מאיימת ויותר מגושמת.
כיצד נשיא אמריקני שמוצג כבעל בריתה הטבעי של ישראל יכול ליצור רושם שהוא חושף את שותפתו הקרובה ביותר ללוגיקה של סחר-מכר? כמה מרכיבים מזינים את התחושה הזו. מצד אחד, גורמים אמריקניים הטילו או תמכו במהלך של לחץ על איראן בלי תיאום מלא עם הקונגרס, דבר שעורר ביקורת מוסדית. מצד שני, בישראל רואים בעל ברית שמדבר על הגנה, אך מעשיו יוצרים לעיתים יותר אי-ודאות מאשר ביטחון.
במקום לומר שישראל מטופלת כ״סמרטוט״, נכון יותר לכתוב שהיא נדחקת למעמד של משתנה מתווך בתוך אסטרטגיה אמריקנית הנשלטת על פי צרכים טקטיים של וושינגטון. זה מדויק יותר, חד יותר, ועיתונאי יותר. ישראל אינה ננטשת במובן הדיפלומטי הפורמלי, אך היא עלולה לחוש שהיא הופכת לכלי משחק בנרטיב אמריקני גדול שסותר את עצמו שוב ושוב.
איראן, מוכה טקטית אך לא מנוטרלת
יהיה זה מוגזם לכתוב שטראמפ ״נתן הכול לאיראנים״. העובדות שפורסמו מצביעות על מציאות מורכבת יותר: איראן ספגה תקיפות, נאלצה לסגת במובנים מסוימים, אך הצליחה לשמר די כוח כדי להישאר שחקן מרכזי. כלומר, היא אינה מנצחת ואינה מרוסקת עד כדי היעלמות; היא מסוכנת דווקא משום ששרדה את ההשפלה.
השאלה האמיתית אינה אם טראמפ ״הציל״ את איראן. היא עמוקה יותר. מדוע גישתו לא יצרה החלשה מתמשכת של טהראן? התשובה טמונה ככל הנראה בשילוב של שלושה גורמים: תקיפות שאינן מחסלות מבנה מדינתי, דיפלומטיה שמבטיחה מהר מדי תוצאות, והאזור כולו שמעניק לאיראן מרחב להתאוששות. המשטר האיראני יכול להיפגע, אך אינו נמחק ,ולעיתים כך בדיוק שבים אויבים עיקשים.
התסכול הישראלי אחרי שבעה באוקטובר
כאן נדרשת התבוננות עמוקה יותר. אחרי 7 באוקטובר, ישראל אינה עוד רק במצב של תגובה; היא נכנסה ללוגיקה של מניעה באמצעות ריסוק, שבה הגבול בין הרתעה לבין ניסיון הכרעה נעשה מטושטש יותר. הדבר ניכר בהיערכות הצבאית: תקיפות חוזרות, הרחבת היעדים, ירידה בסבלנות האסטרטגית, ותחושה גוברת שאין אויב מסוכן שצריך להשאיר מחוץ להישג יד.
הגישה הזו מובנת, אך היא טומנת בחובה סיכון: להפוך עליונות מבצעית אמיתית לאסטרטגיה של שחיקה מדינית. ישראל הוכיחה יכולות צבא ומודיעין מהמתקדמות בעולם, והנהגת המוסד העתידית בראשות רומן גופמן משתלבת בהמשכיות זו של כוח. אך ככל שהתסכול גובר, כך גובר גם הפיתוי ללכת רחוק מאוד, גם במחיר מתחים גלויים עם וושינגטון. כאן הסוגיה האיראנית חדלה להיות צבאית בלבד והופכת למבחן של ריבונות.
מוסקבה, בייג׳ינג נוספות המתבוננות בעימות עם איראן רואות יותר מאשר עימות אזורי. הן רואות את פגיעותו של המערב, המכריז על עליונות אך מתקשה לייצב את המשברים שהוא עצמו מעורר או מסייע לנהל. גם התגובות האירופיות נעו בין קריאות לריסון לבין ביקורת גוברת על חוסר היציבות שבוושינגטון.
הכוחות הרוויזיוניסטיים והרשתות העוינות לסדר המערבי מנצלים כל סימן של חוסר אחדות אמריקני. זהו תיאור פחות דרמטי, אך מדויק יותר. כאשר וושינגטון נראית מהססת, יריביה בודקים מיד את גבולות הכוח שלה.
ישראל מול הסבב הבא
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להישען לחלוטין על התנודות הפוליטיות האמריקניות. העובדות האחרונות מראות שהיא כבר פעלה לבדה או בתיאום הדוק כדי לתקוף יעדים איראניים, אך אין בכך תחליף לדוקטרינת ביטחון ברורה, עצמאית וקריאה. הסוגיה המרכזית של ירושלים איננה רק צבאית אלא אסטרטגית: לצמצם תלות בלוח הזמנים האלקטורלי האמריקני, לחזק את עומק המודיעין, לבצר את שרשראות קבלת ההחלטות ולהיערך ליום שאחרי המשבר.
מינויו של רומן גופמן לראשות המוסד משתלב בלוגיקה הזו של המשכיות ביטחונית, גם אם כניסתו לתפקיד נקבעה ליוני 2026. אך שום מינוי, כשלעצמו, אינו מפצה על חוסר היציבות של בעל ברית שמשנה קו בהתאם לצרכים טקטיים. הזהירות הישראלית האמיתית היא לראות בידידות האמריקנית נכס חשוב ,אך לא ערובה מוחלטת.
השאלה איננה רק אם טראמפ וישראל משחקים את הקלף האחרון שלהם לפני נובמבר, אלא אם הם עוד מסוגלים לייצר נרטיב אמין מול יריב שהופך כל סתירה למשאב. המגעים עם איראן מתקדמים בקפיצות, האיומים לא נעלמו, וההצבעות בקונגרס מזכירות שעידן ההחלטות החד-צדדיות פוגש כעת את גבולותיו.
טראמפ ביקש להצטייר כאיש שמכופף את טהראן. בפועל, הוא עלול להיזכר כמי שחשב שיש לו את המילה האחרונה, אך בפועל רק העמיק את הבלבול. הוא דיבר כמו אדון ,ופעל כמו גורם מערער.
0 תגובות