אחרי הדרמה באוויר, הגיע תורו של מבחן מדיני על הקרקע. בשעות אחר הצהריים דווח כי שלושה מטוסי הרקולס ישראליים מוכנים לחילוץ הנוסעים מסעודיה, אך הממלכה מתנגדת בשלב זה לאפשר את הגעתם. אותו דיווח הצביע על חלופה: השבת הנוסעים באמצעות פליי דובאי. הסירוב המדווח נוגע אפוא להגעת המטוסים הישראליים, ולא לעצם השבת האזרחים. דווקא ההבחנה הזאת מחדדת את משמעותו: השאלה היא מי רשאי להיראות על המסלול הסעודי.
ההבחנה הזאת חיונית, אך אינה מבטלת את השאלה. לפי הדיווח על מגעי החילוץ, טיסת FZ1073 נחתה בטבוק לאחר האירוע החריג. סעודיה אפשרה אפוא למטוס שנשא ישראלים לנחות בשטחה. כניסת מטוס צבאי ישראלי מחייבת אישורים ותיאומים אחרים, במיוחד באזור שבו פועל גם בסיס אווירי סעודי. ובכל זאת, דווקא מקרה חירום אזרחי מאפשר לבחון אם רגישות מדינית יכולה לפנות מקום לפתרון מוגבל, מוסכם ומעשי.
ריאד מכירה את האיום. היא חוששת גם ממחיר השותפות. קל לטעון שהסעודים אינם מבינים את הסכנה האיראנית. קשה ליישב את הטענה הזאת עם ניסיונם. דו״ח מחלקת המדינה האמריקנית לשנת 2022 תיעד מתקפות חוצות גבול של החות׳ים נגד הממלכה. צוות המומחים של האו״ם לתימן קבע בדו״ח מ־2024 כי החות׳ים קיבלו סיוע טכני, אימונים, נשק ותמיכה כספית מאיראן, מארגונים חמושים בעיראק ומחיזבאללה. מבחינת ריאד, מדובר ביכולת צבאית שהתפתחה בסביבתה הקרובה.
לכן השאלה המדויקת יותר היא כיצד הנהגה שמכירה את האיום מתמחרת את ההתמודדות איתו. שותפות גלויה עם ישראל עשויה להרחיב את אפשרויות ההגנה, אך גם להגדיל, בחישוב הסעודי, את החשיפה לנקמה ואת העלות הפוליטית. אפשר לקרוא את ההיסוס בריאד כניסיון ליהנות מחופש פעולה בלי להיכנס למחנה אזורי מחייב. זו פרשנות אסטרטגית, לא מידע על הדיונים הסגורים בארמון.
גם הקביעה שסעודיה תלויה באופן מוחלט בישראל מרחיקה מעבר לראיות. לממלכה יש שותפים נוספים, ובראשם ארצות הברית, והיא יכולה לבחור בין הרתעה, דיפלומטיה ושילובים שונים שלהן. הביקורת הרצינית היא שההסתייגות משיתוף פעולה גלוי עם ישראל עלולה לצמצם עבורה אפשרויות מועילות, דווקא כשהאיום מחייב גמישות. אינטרס משותף אינו יוצר ברית מעצמו; הוא דורש החלטה פוליטית לשאת במחירה.
מטוס תובלה צבאי ישראלי על מסלול סעודי הוא גם תמונה בעלת משמעות. הוא מציג את ישראל כמדינה שאפשר לתאם איתה פעולה רשמית, ואת ריבונותה הצבאית כמציאות שמותר לקבל בפומבי. עבור הנהגה שמבקשת לשמר מרחב תמרון מדיני, תמונה כזאת עלולה להיתפס כצעד שקשה להשאיר בגבולותיו הטכניים. זו אחת האפשרויות המרכזיות להבנת הסירוב: החשש שמחווה מצומצמת תיקרא באזור כהכרעה מדינית רחבה.
לרגישות הזאת יש הקשר ממשי. בית המלוכה מציג את המלך בתואר שומר שני המקומות הקדושים, ומייחס לסוגיה הפלסטינית מקום מרכזי במדיניותו. בפברואר 2025 הבהיר משרד החוץ הסעודי כי לא יכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל ללא הקמת מדינה פלסטינית. גם ההצהרה המשותפת של יושבי הראש של הברית ליישום פתרון שתי המדינות, שפורסמה השבוע, קשרה בין הסדר פלסטיני לבין שלום ושילוב אזורי.
מכאן אפשר להבין את הרצון הסעודי לשמור את הנורמליזציה כמנוף מדיני. אבל היתר נקודתי לפינוי אזרחים אינו הסכם שלום ואינו ויתור על תנאי המשא ומתן. אם גם פעולה מוגדרת כזאת נתפסת כוויתור גדול מדי, ריאד מסתכנת בהפיכת כל מגע גלוי עם ישראל לאירוע שבו עליה להוכיח מחדש את נאמנותה לעמדותיה. כך הסמל עלול להתחיל לנהל את המדיניות.
הקיצונים מרוויחים כשהם קובעים מה מותר יש כאן מלכודת רחבה יותר. הנהגה עשויה להימנע ממחווה כלפי ישראל כדי שלא לתת ליריביה חומר לתעמולה. אלא שאם היא מאפשרת להם להגדיר מראש כל שיתוף פעולה כבגידה, היא מעניקה להם השפעה על החלטותיה בלי שיצטרכו לשלוט בה. החות׳ים ושותפיהם אינם צריכים לשכנע את ריאד בצדקת דרכם; די בכך שהחשש מתגובתם יצמצם את האפשרויות שהיא מוכנה לשקול.
אותו היגיון רלוונטי גם לאיום הג׳יהאדיסטי הסוני. סעודיה מכירה אותו ופועלת נגדו: הדו״ח האמריקני לשנת 2023 תיעד אסטרטגיה סעודית נרחבת נגד טרור ואירוח של מפגש השרים של הקואליציה נגד דאעש. מכאן שהעימות אינו מסתכם בסונים מול שיעים. משטר יכול להתמודד עם ארגונים סוניים שמערערים על שלטונו ועם כוחות הנתמכים בידי איראן בעת ובעונה אחת. שיוך דתי לבדו אינו מפת איומים.
הבעיה מתחדדת כאשר עוינות לישראל נעשית מבחן של כשרות פוליטית: ארגון שמסכן מדינות ערב יכול להציג עצמו כמגן האזור, ואילו מדינה שעשויה לתרום להגנתן נדרשת להישאר מחוץ לתמונה. במצב כזה, ההנהגה נאלצת לבחור בין צורכי הביטחון שלה לבין כללי השיח של מי שמאיימים עליה. ככל שהיא מקבלת את הכללים האלה, כך קשה יותר לשנותם בעת המשבר הבא.
התקדימים שכבר שברו את האיסור איחוד האמירויות ומרוקו הוכיחו שהבחירה אפשרית, אך הן אינן היחידות. גם בחריין הצטרפה לתהליך, כפי שמתעד משרד החוץ הישראלי בסקירת הסכמי אברהם. מצרים חתמה על הסכם שלום ב־1979, וירדן כוננה שלום עם ישראל ב־1994. אלה תקדימים שונים מאוד, אבל כולם שוללים את ההנחה שעולם המדינות הסוניות אינו מסוגל להעדיף הסדר עם ישראל על פני עוינות קבועה.
המשמעות העמוקה של התקדים אינה מחיקת המחלוקות. מדינה יכולה להתנגד למדיניות ישראלית ובכל זאת לקבל את ישראל כשותפה לגיטימית. זהו שינוי באופן שבו מגדירים את מקומה באזור: מעבר ממציאות שיש להצדיק כל מגע איתה לשכנה שאפשר לנהל איתה יחסים, להתווכח איתה ולפעול לצידה. הקושי הזה נוגע גם לתפיסת הסדר האזורי, מעבר לחשבון הצבאי המיידי.
הסירוב הסעודי אינו מאפשר לקרוא את מחשבותיהם של מקבלי ההחלטות, אבל הוא מציב בפניהם שאלה שאי אפשר לעקוף לאורך זמן: האם ריאד מסוגלת להסביר לציבור ולשותפיה שמגע עם ישראל הוא מעשה ריבוני שלה, ולא היתר שהיא צריכה לקבל מיריביה? כאשר עוינות לישראל נעשית תנאי להפגנת נאמנות, גם מי שמבקש להגן על הממלכה נאלץ להצטדק על זהותו של שותף אפשרי להגנתה.
המחיר של השארת ישראל מחוץ לתמונה ריאד ניסתה גם מסלול אחר: חידוש היחסים הדיפלומטיים עם איראן, שעליו בירך האיחוד האירופי במרץ 2023. ניסיון להפחית מתיחות הוא בחירה מדינית לגיטימית. אלא שהידברות עם מקור איום והרחבת אפשרויות ההגנה מפניו אינן חייבות לסתור זו את זו. דווקא מי שמבקש לנהל משא ומתן זקוק לחלופות אמינות, כדי שהרצון בשקט לא יהפוך לתלות בהסכמת הצד האחר.
פרשת טבוק אינה מכריעה לבדה את עתיד היחסים. אם הנוסעים יוחזרו במהירות ובבטחה בטיסה אזרחית, הצורך המיידי יקבל מענה. המבחן המדיני הוא גם מידת הנכונות הסעודית לשיתוף פעולה מוגדר כאשר נסיבות החירום מצדיקות אותו. אישור כזה היה יכול להראות שהממלכה שולטת בגבולות המחווה, ושאינה רואה בכל מגע עם ישראל איום על זהותה.
מי שמבקש להוביל סדר אזורי צריך להיות מסוגל להבחין בין מחלוקת לבין איסור על שותפות. סעודיה רשאית לבחור את שותפיה ולהציב תנאים להסדרים מדיניים. אבל אם היא חוששת אפילו מן התמונה של שיתוף פעולה מועיל עם ישראל, עליה לשאול כמה מחופש הפעולה שלה כבר נמסר למי שמתנגדים לו. ההרקולס, במקרה הזה, הוא מבחן קטן לשאלה גדולה: מי קובע לריאד אילו אפשרויות מותר לה להשאיר פתוחות.
0 תגובות