בשמאל הישראלי אוהבים לספר סיפור אחד שוב ושוב:
שאמריקה משתנה, שהצעירים אנטי־ישראליים, שהדמוקרטים מאבדים סבלנות אלינו – ושאם לא נשתנה, נישאר לבד. וזה נכון אבל לא נכון כמו שהם מציירים את זה, זה נכון כמו שתל אביב נהיית יותר פרוגרסיבית זה לא נכון כי בת ים היא אותה בת ים.
זה תמיד מוגש באותה עטיפה: שילוב של דאגה אותנטית, פאתוס ליברלי ותחושת עליונות מוסרית קלה.
והנה, היום נתקלתי בציוץ של אמיר תיבון שהצטרף למקהלה הזו על ״הצונאמי הכחול״ בארה״ב – גל ניצחונות דמוקרטיים כביכול שמאותתים על התרחקות אמריקה מטראמפ, ואגב כך גם מישראל.
טראמפ שוב עושה את זה | צפו: 50 שניות של ריקוד נשיאותי
אבל זו לא עיתונות, זוה שוב קרב על נרטיב.
תיבון מצייר תמונה מרהיבה של דמוקרטים ששוטפים את אמריקה במפת הבחירות: וירג׳יניה, ניו ג׳רזי, קליפורניה, פנסילבניה – כולם נכנעים לגל הכחול.
והוא מזהיר: אם המגמה הזו תימשך, ישראל תמצא את עצמה מבודדת מול מפלגה דמוקרטית ביקורתית מאי פעם.
רק שיש בעיה אחת: זה לא נכון. לא פוליטית, לא מתמטית, ולא אינטלקטואלית.
ובעיקר מורה על בורות וחוסר הבנה באיך אמריקה עובדת.
בוא נפרק את זה:
1. בחירות מקומיות אינן מדד לרוח לאומית.
בארה״ב אין דבר כזה “הצבעה דמוקרטית” או “רפובליקנית” גורפת ברמה המדינתית. אמריקאים מצביעים למועמד, לא למפלגה.
בווירג׳יניה, המושל הרפובליקני היוצא היה שק החבטות של הציבור – בעיקר סביב מערכת החינוך, זכויות נשים והפלות. המועמדת הדמוקרטית נראתה פרגמטית, מתונה ומחוברת. הניצחון שלה היה אישי, לא אידיאולוגי.
2. ניו ג׳רזי היא לא סמן פוליטי – היא דמוקרטית כבר עשורים.
הפער של 10% שתיבון מציג כאירוע היסטורי הוא לא “צונאמי”, אלא דפוס חוזר. ההתערבות של טראמפ – שתי הודעות לחרדים במדינה – לא הזיזה את המחט, אבל גם לא גרמה לשינוי מגמה. זה היה ניצחון צפוי במדינה כחולה ממילא.
3. ניו יורק – ממדאני זה מרד, לא מהפכה.
תיבון מתייחס לניצחון של ממדאני כסמל לגל דמוקרטי אנטי־טראמפי. בפועל, זה היה קרב פנים־מפלגתי: האגף הפרוגרסיבי-קיצוני נגד הממסד הדמוקרטי הישן. זו לא אהדה לדמוקרטים, זו שנאה לקואומו ולמערכת הוותיקה. זה היה ניצחון אנטי ממסדי.
4. קליפורניה, פנסילבניה, ג׳ורג׳יה – הסיפור הרגיל.
מדינות שבהן הדמוקרטים כבר מזמן מובילים. אחוז ההצבעה היה טיפה גבוה מהרגיל, זה הכול. אין שינוי מגמה, אין “גל”.
ובוא נדבר רגע על ישראל.
הניסיון לשזור כל בחירה למועצת עיר אמריקאית באיום על התמיכה בישראל הוא לא רק מופרך – הוא זול. אז נכון האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית מתחזק וזה מדאיג,
אבל היחסים בין ירושלים לוושינגטון נקבעים בבית הלבן ובקונגרס, לא בלשכת ראש העיר של ריצ׳מונד.
אז כן, אפשר להבין את הפיתוי. קל למכור סיפור של “העולם מתרחק” – זה נותן תחושת עומק, זה נשמע חכם, וזה תמיד יוצר כותרת ויראלית.
אבל עיתונות טובה לא נמדדת ביכולת להפחיד, אלא ביכולת לדייק.
והציוץ של אמיר תיבון?
הוא לא צונאמי של תובנה. הוא לכל היותר גלים רדודים של נרטיב שחוק.
הרי איך הוא סיים את הציוץ?
״הסיכוי שהממשלה הנוכחית תתאים
את עצמה למצב הזה או אפילו תדון בו? הצחקתם. תראו, הנה ציפור, סליחה, פצ"רית.״
איך אומרים חזלינו זכרונם לברכה? - סופו מעיד על תחילתו.
0 תגובות