"סימן אחד. זה כל מה שקיבלתי מבני מאז שחצה בבוקר הכניסה לעזה"
"בשעה 5:25 לפנות בוקר, בעוד אזעקות רקטות החות’ים פילחו את השחר, הגיעה הודעתו: הוא ינסה להתקשר לפני שייכנסו פנימה. השיחה לא הגיעה. כעת יש רק שתיקה, רק המתנה, רק סימן אפור יחיד – סימן קטן הנושא את כובד משקלו של עם שלם.
- זו המציאות בה רבים מעם ישראל נמצאים, חיילים בעזה. מילואימניקים שעוזבים את בתיהם, את משפחותיהם, את עבודתם – משום שהגנת כלל ישראל תלויה גם בהם. הם לא בוחרים בזה כי זה קל. הם בוחרים בזה משום שעם ישראל בסכנה.
וכאן התורה מדברת.
אני מאמין בכל ליבי שתלמוד תורה באמת מקיים את העולם. זה איננו סיסמה – זו האמת שלנו. לימוד התורה שמר עלינו בגלות, הוא ממשיך להגן עלינו היום, ואסור לעולם לזלזל בערך העצום הזה. אבל התורה גם מלמדת שלא כל צורת עבודה מתאימה לכל שעה.
על שפת ים סוף, כאשר המצרים סגרו עליהם, פנה משה רבנו אל ה׳ בתפילה. התשובה הייתה מיידית ובלתי צפויה:
“מַה תִּצְעַק אֵלַי?” (שמות י״ד:ט״ו).
רש״י מסביר: “אין זה אלא שעה שישראל נתונין בצרה. לא יאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה.”
וזהו הציווי שהגיע: “וְיִסָּעוּ” – צעדו קדימה. היכנסו אל הים. ברגע ההוא קבע הקב״ה בעצמו: תפילה היא קדושה, אך כאשר עם ישראל נתון בסכנה – תפילה אינה יכולה לעכב את המעשה , כל אחד והמעשה עליו הוא אמון.
זה הרגע שלנו עכשיו.
יש את אלו מממשים את ה״ויסעו״ בגופם, נכנסים אל ים הסכנה כדי להגן על עם ישראל. אחרים מממשים אותו בלימוד התורה, שעל פי חז״ל מביא הגנה וזכות לעם. יש הצועדים קדימה עם רובים, ויש הצועדים קדימה בעמלות תורה – אבל כולם חלק מאותו עם הנושא את עולו.
מה שהתורה שוללת בשעה כזו היא תפילה כבריחה. תחנונים ארוכים, מסעות של התרוממות רוח אישית – קדושים הם בזמנם, אך לא עכשיו. התורה אומרת במפורש: מה תצעק אלי? לא עכשיו. כאשר עם ישראל בסכנה – מה שקובע הוא המעשה. המעשה בבית המדרש; המעשה בשדה הקרב, אך לא תפילה במקום אחריות.
יש כאלו המבקשים מיליונים לממן נסיעות לאומן עבור מי שסירבו להתגייס. זה לא לימוד תורה. זו לא אותה עבודה רוחנית מתמשכת שחז״ל הכירו בה כמגינה על הציבור. זו תיירות רוחנית בשעה שהתורה עצמה מצווה: חדלו מלזעוק, התחילו לנוע קדימה.
בתהילים נאמר: “עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה” (תהילים צ״א:ט״ו). השכינה איננה במסעות רחוקים. היא עם הנמצאים בצרה. היום היא גם עם החיילים בטנקים, עם המילואימניקים ביחידותיהם, וגם עם אלה הלומדים תורה באמת כדי לחזק אותם. שם שוכנת הקדושה כאשר עם ישראל נתון תחת איום.
זה אינו מפחית מערכה של תפילה. זה נותן לה כבוד על ידי הצבתה במקומה הנכון. יש עת לשפוך את ליבנו לפני ה׳, ויש עת שבה התורה מצווה: לא עכשיו. עכשיו הוא זמן המעשה.
בני בעזה. חבריו בעזה. המילואימניקים עומדים לצידם. הם חיים את ציווי ה״ויסעו״. הם מזכירים לנו שעם ישראל שורד רק כאשר כולנו צועדים קדימה יחד – חלקם בשדה, חלקם בבית המדרש – כולם נושאים על גבם את קיום העם.
התורה כבר דיברה: “מַה תִּצְעַק אֵלַי?” – מדוע תזעקו אלי כעת? כאשר עם ישראל בסכנה, אין זה זמן למסעות תפילה. זה הזמן לפעול – עם תורה, עם לחימה, עם עם אחד המלוכד באחריות.
כל סימן אפור על הטלפון של כל הורה נושא את אותה קריאה: ויסעו. צעדו קדימה. היכנסו אל הים. לא לבד – אלא כעם ישראל, יחד
0 תגובות