מחכה, מחכה ומצפה?

הכוס נשברת, ומערבולת של מחיאות כפיים ושירה מפלחות את אותו שקט נעים שלרגע חדר אליי. הכוס נשברת, ואיתה נבנית המציאות- "בניין עדי עד". מתחילים את החיים וחושבים "ילדים". מבטיחים לעצמנו- עד ראש השנה, אנחנו עם בטן שמנמנה. ובחומצה פולית תולים המון תקוה.

החודשים עוברים, והמבטים מסביב מתרבים. אני כמעט יכולה לשמוע מה הם אומרים. איך עוד אין לה בטן? איך זה עוד לא קרה? למה הם מחכים? לאחר שנה בידינו כבר ערימת המלצות על רופאים, רבנים, ציוני קברים, מקוואות, סגולות, תפילות וברכות. "רק תשתחררי", הקולות אומרים. "זה יבוא". והנה, שנה חולפת, ועוד אחת. עשרות טיפולים, מאות שאלות, והרבה ילדים- ילדים של אחרים. אומרת לעצמי, עד סוכות, אני עם בטא, אקרא לה נטע! וטסה ליבניאל עם בעלי חננאל.

חולפת בגינה. אני, הנשואה, הנושאת על ראשי כיסוי ראש, נושאת על אצבעי טבעת נישואין, נושאת בזכרוני את שמות הרבנים, שמות הכדורים, הזריקות והתורים.. אך עוד לא נושאת בתוכי את הדבר שכולי, כולי מחכה לו. בעודי עוברת, מזרזת צעדיי, רק לא להתעכב, לא להשיר מבט אל אותם מבטים חוקרים, מרחמים, תוהים, נזכרת באותה כוס שנשברה. הכוס נשברה, אך החלום מתרחק. פתאום גם אני מרגישה שבורה. מי יאסוף אותי לכדי כלי קיבול שלם?חומקת מחשבה אכזרית, שאולי גם החלום התנפץ ורסיסיו מתערבבים אי שם עם רסיסי אותה כוס.. מחליפה את המחשבה מיד בהבטחה: עד חנוכה, אני בסקירה ראשונה! מסטיק תימני קונה, ואוכלת מאתרוגים שהפכו לריבה.

חולפת בגינה, ורואה חברות שהתחתנו עוד אחריי, עם ילד, ואולי יותר. כועסת על עצמי שאיני יכולה לשמוח בשמחתן, שאיני יכולה לרוץ ולחבקן, שאיני יכולה, שהשבר הוא עמוק מדי, עמוק מנשוא. מבינה פתאום עד כמה אני לבד, חשופה, כאובה מדקירות, נפוחה מזריקות, ורוצה לפעמים פשוט לא להיות.

מגיע חג פורים, הרי הוא "חג גדול לילדים", צופה בזוגות-זוגות של ילדי הגן חוצים את הכביש, מצחקקים, מרעישים, בתוכם מלכות אסתר, נינג'ות ונסיכות, ספיידרמן ובאטמן. תוהה מתי גיבורת העל שבי תצא ותתגבר, מלקה את עצמי על כך שאינני מסוגלת לשמוח בחג כ"כ גדול לילדים.. ילדים של אחרים. נדחסת בין כולן בקריאת המגילה, שוב מוצאת עצמי בסיטואציה מביכה. ומבטיחה לעצמי- בחג האביב, אני אצל ההוא, המומחה הזה (בתל אביב). וישר מבררת על צמח הדודאים, ועל שום להרחקת שדים.

ובשבריר שניה חג הפסח שעבר. מצאתי עצמי מוקפת במשפחה, יושבת רכונה על שולחן החג, המצה לימיני, לשמאלי ההגדה.. "והגדת לבנך". ואני, כבר נשואה שלוש שנים מוקפת אחיינים חמודים, מנסה להתנתק.. מחביאה את הדמעות.. שומעת בהדהוד רחוק וחלש.. "מה נשתנה", ילדים נעמדים על הכיסאות ושרים בית בית. ואני, תוהה, שואלת, איפה הם הילדים שלי, ואיפה הוא הבית שלי? ונוזפת בי, קטנת אמונה שכמוני: "תהיי תם. תהיי זה שאינו יודע לשאול". מבטו של בעלי מצטלב עם שלי. שנינו יודעים. שנינו שותקים. ושנינו רק רוצים הביתה. והנה עוד מעט נחגוג את חג השבועות, נקבל את התורה באהבה.

בין טיפול לטיפול, בין תשובה שלילית לזו שאחריה, שבועות חלף, הקיץ כולו ושוב ראש השנה בפתח. בינתיים מגלה הפתעות קטנות- בטן "עם נוכחות" לעוד חברה, גם אחותי בהיריון וגיסתי מדביקה את הקצב, אני בינתיים מוזמנת לעוד שתי בריתות. המילים - מנחמות, המבטים - בשתיקות, הברכות לא מאחרות, הסגולות, הקמעות (שלוש נקודות).. וסביבי המשפחה, החברים, והמון המון ילדים.. ילדים של אחרים.

ובעודי חוזרת שוב לאותה כוס שבורה, לוקחת נשימה עמוקה, מתפללת, מאמינה, מבקשת, אולי ממנו שם מעלינו, אולי מכם – בואו ננסה לאסוף את השברים, לראות את הסדקים, את הפגיעות, לעזור לאחות הכל יחד, ולהאמין.